.

עובר האדם עובר שני שלבים עיקריים ואלה מחולקים לשלבי משנה:

תהליך הפריה:  תא ביצה יוצא מהשחלה ונקלט על יי פתח משפך הצינור הביציות ע"י הפימבריה. תנועות גליות של החצוצרה מובילות את הביצית למקום ההפרייה. מקום ההפרייה הוא מקום מורחב הממקום סמוך לפתח הביציות. בשלב זה הביצית עטופה במעטים: מעטה חיצוני הנקרא עטרה ומעטה פנימי מעין מעטפת שקופההנקראת זונה פלוצידה. זה הוא מקפא רירי. בין הזונה פלוצידה לקרום התא ישנו רווח. תאי המין של הזכר-זרעים נעים במספרים עצומים בעזרת זנבם.הזרעונים בדרכם אל הביצית פוגשים בסביבה עוינת מאוד- הPh בנרתיק נמוך למדיי. בצוואר הרחם ישנו מעין פקק רירי ורבים מתאי הזרע נתקעים בו ואינם ממשיכים קדימה. על מנת להבטיח את תהליך ההפריה ישנה כמות עצומה של תאי זרע (תאי הזרע אשר נותרים בגוף נאכלים ע"י המאקופז'ים).

בין תאי הזרעה ובין תאי הביצית ישנה היכרות. 'היכרות' זו מבטיחה שלא תהיה הפריה בין מינים שונים. ההיכרות נעשית בין רצפטורים הנמצאים על זונה פלוצידה לבין מולקולות הנמצאות על ראש תא הזרע. כאשר "אושרה" ההכרה ראש תא הזרע נצמד לזונה פלוצידה. כיפות תאי הזרע (אקרוזומים) משחררים אנזימים מפרקי חלבון (פרוטאויטים) ובכך ממיסים את הזונה פלוצידה ומסייעים לו לחדור לתא הביצית. ברגע שהתא הזרע חודר אל תא הביצית מייד חלים שינויים במעטפת הביצית והיא אינה מאפשרת לתא הזרע לחדור.

ברגע שתא הזרע אחד חדר הוא מעורר את הביצית מתרדמתה הפיסיולוגית. הביצית משלימה את המיוזה ומשתחרר גוף הקוטב השני. הביצית מכילה בשלב זה שני גרעינים הפלואידים: שלה ושל תא הזרע. החומר התורשתי בכל אחד מהגרעינים מוכפל, השניים מתלכדים לגרעין אחד דיפלואידי ומוכנים למיטוזה הראשונה. תהליך זה, חדירת תא הזרע ועד לסיום מיטוזה ראשונה אורך כיממה באדם וביונקים.

 הזיגוטה מתחלקת, שמונה תאים ראשונים מצטופפים ומתארגנים באשכול תאים המזכיר בצורותו את תות ולכן נקרא תותית או מורולה.

שלב הבלסטוציסט: זה הוא מעין שק נבט. נוצרות שתי שכבות תאים זהות אשר נוצרו מהתחלקות מיטוטית של הזיגוטה. לאחר מספר מחזורי חלוקה, נוצרות "בלסטולה" בת שש-עשרה תאים המצויה בתוך כדור מלא בתמיסת מלח חלבונית. חמש עד שבע ימים אחרי ההפריה הבסטולה מגיעה לרחם ומנסה להקלט על דפונותיו. בשלב זה הבלסטולה יוצרת מגע עם רירית הרחם ונוצרת השרשה- כאשר הקשר בין האם לבין העובר מתבצע בעזרת חבל הטבור. זה הוא השבוע השני של ההריון. בשלב זה מתחיל תהליך התחלקות התאים ליצירת שליית העובר. שק השפיר בו יגדל העובר העובר והתאים ממנו יוכב העובר. בסופו של השבוע השני, העובר יקבל צורה של ראש וזנב.

שלב הגסטרוליציה: לקראת סוף שלב החלוקות המיטוטיות, קצב חלוקת התאים מתמתן. העובר נכנס לשלב הגסטרולציה, בו התרחש מלאכת התמיינות התאים וארגונם. התאים החדשים מתארגנים בשתיים שלוש רקמות ראשונות המכונות גם-'שכבות נבט'. מן הרקמות האלה יתפתחו כל הרקמות והאיברים של הבוגר.

הרקמות הראשונות הן:

• אקטודרם- זו היא שכבה הראשונית החיצונית, הראשונה להיווצר בעובריהם של כל בעלי החיים. האדטודרם הוא רקמת מוצא של שושלות התאים שמהן מתפתחות רקמות מערכת העצבים והשכבה החיצונית של מעטה הגוף.
• אנדודרם- שכבה ראשונית פנימית. ממנה יתפתחו שכבת הריפוד הפנימית של המעי והאיברים הנגזרים מן המעי.
• מזודרם- זו היא שכבה הראשונית האמצעית שממנה מתפחים השרירים ורוב השלד, איברי מערכות הרבייה והשתן ורקמות החיבור של המעי ושל מעטה הגוף.

 לאחר שנוצרו שכבות הרקמה הראשוניות, אלה מתחילות להתפצל לתת אוכלוסיות של תאים. זוהי תחילתה של היווצרות האיברים.

קרומים חוץ תאיים

תוך כדי תהליך הקינון מתחילים להיווצר קרומים אחדים מחוץ לעובר. בתחילה נוצר חלל מלא נוזל בין הדסקה העוברית לבין חלק מהבלסטוציסט. חלק זה נקרא חלל השפיר. לאחר מכן מתרחשת נדידה של תאים אל דפנות החלל. תאים אלה יוצרים את קרום השפיר (AMNION)  העתיד לעטוף את העובר כולו.  נוזל השפיר, שבתוכו צף העובר, משמש כמעין עריסה, המאפשרת לעובר לגדול ולנוע בחופשיות ומגנה עליו מפני שינויי טמפרטורה קיצוניים ופגיעה מכאנית.

בעוד קרום השפיר הולך ונוצר, מתרחשת נדידה של  תאים המרפדים את הדופן הפנימי של החלל הראשוני של הבלסטוציסט. שכבה זו הופכת לשק החלמון. קרום חוץ עוברי זה חיוני להתפתחות עובריהם של  חולייתני היבשה . חלק ממנו הופך לאתר ייצור  של תאי דם וחלק מתאיו נודדים והופכים לתאי נבט שמהם מתפתחים תאי הזוויג

בטרם הסתיים תהליך הקינון של הבלסטוציסט נפערים בדופן הרחם חללים המתמלאים בדם הדולף מנימי דם פגועים. חלל נוסף נפער בתוך הבלסטוציסט עצמו, סביב קרום השפיר ושק החלמון. חלל זה מרופד בקרום הנקרא כוריון (CHORION), שתאיו מתחילים להצמיח שלוחות דמויות אצבע, הנקראות סיסים. סיסי הכוריון עתידים להפוך לחלק מרקמה ספוגית, עתירת כלי דם, הנקראת שלייה.

בתום תהליך הקינון של הבלסטוציסט, נוצר קרום חוץ עוברי רביעי. קרום זה הגדל ככיס משק החלמון, נקרא אלנטואיס (ALLANTOIS). בבני אדם מתפתחים מקרום זה שלפוחית השתן וכלי הדם של השלייה.

תאי הבלסטוציסט  מפרישים הורמון הקרוי HCG  (Human Chorionic Gonadotropin). הורמון זה מגרה את הגופיף הצהוב להמשיך להפריש אסטרוגן ופרוגסטרון. באופן זה הבלסטוציסט עצמו מונע את הווסת ושומר על התנאים הנחוצים לקיומו עד שהשלייה מתחילה לעשות זאת במקומו, 11 שבועות מאוחר יותר. בתחילת השבוע השלישי להיריון כבר אפשר להבחין בנוכחות HCG בדם ובשתן של האם.

בדיקות ההיריון המתבססות על נוכחות HCG בדם ובשתן המופיע לאחר 3 שבועות הריון.

גם בדיקות תקינות ההיריון בודקות רמות HCG במהלך ההיריון: עודף יכול לנבוע מהריון מרובה עוברים וכו'. חוסר – מעיד על חוסר תקינות.

על חשיבותה של השלייה

עוד לפני תחילת התקופה העוברית המוקדמת, הקרומים החוץ עובריים והרחם כבר מספקים את התנאים הנחוצים לעובר הגדל במהירות. בשבוע השלישי לאחר ההפריה כבר הצמיח הכוריון שפע שלוחות זעירות דמויות אצבעות החודרות לדם האם שנקווה בחללים שברירית הרחם. שלוחות אלה הלוא הן סיסי הכוריון מזרזות את חילופי החומרים בין האם ליצור החדש המתפתח בתוכה. סיסי הכוריון הם חלק מן השלייה (PLACENTA) – איבר גדוש דם המורכב מרקמת רירית הרחם ומקרומים חוץ עובריים. בסוף ההיריון מכסה השלייה כרבע משטחו הפנימי של הרחם.

השלייה מאפשרת לגוף האם לספק את צורכי העובר הגדל בקרבה, בעודו מפתח מערכת נפרדת של כלי דם. חמצן וחומרי הזנה יוצאים בדיפוזיה  אל מחוץ לכלי הדם של האם, עוברים דרך החללים מלאי הדם שבשלייה ונכנסים אל תוך כלי הדם של העובר. פחמן דו חמצני וחומרי פסולת אחרים נעים בדיפוזיה בכיוון ההפוך ומורחקים במהירות דרך הריאות והכליות של האם. בתום החודש השלישי להיריון, השלייה מתחילה להפריש פרוגסטרון ואסטרוגן המונעים את סילוקה של רירית הרחם.

לידה

הלידה מתרחשת בסוף ההיריון כתוצאה מהתכווצויות חזקות מתואמות ובלתי סדירות של שרירי הרחם – צירי הלידה. הצירים דוחפים את העובר והשלייה מהרחם. הרחם מתכווץ במהלך כל ההיריון בעוצמה קטנה ובתדירות נמוכה.

הלידה מחולקת לשלבים:

שלב ראשון: שלב הצירים המלווה בהתרחבות הפתח של צוואר הרחם. התכווצויות שריר הרחם גורמות בדר"כ לקריעת קרומי העובר וכתוצאה מכך ליציאת מי השפיר (ירידת מים).

שלב שני: הרחבת צוואר הרחם כולו. התכווצויות שריר הרחם והתכווצויות רצוניות של שרירי הבטן דוחפות את העובר לכיוון צוואר הרחם. שלב זה מסתיים ביציאת העובר – הלידה. ניתוק חבל הטבור לאחר יציאת העובר.

שלב שלישי: הוצאת השלייה. התכווצויות חזקות של שריר הרחם תורמות להתקלפות השלייה ולהוצאתה. ההתכווצויות גורמות גם לכיווץ כלי הדם של הרחם, להתכווצות הרחם כולו ולהקטנת הדימום.

התפתחות ותפקוד בלוטות החלב, אוקסיטוצין ופרולקטין

בלוטות החלב מורכבות מאוניות חלב – בהן נוצר החלב. אונית בנויה שכבה אחת של תאי אפיתל מפרישי חלב (מוצאן כנראה מבלוטות זיעה) כל אונית מצופה בהיקפה במעטפת רצועות של תאי אפיתל מתכווצים. ההתכווצות מביאה להפרשת החלב האגור באוניות.

החלב מופרש מתאי האפיתל אל חלל האונית וחללי האוניות מתנקזות למע' תעלות מאספות החוצה דרך הפטמה. מערכת התעלות גדלה ומתפתחת בעיקר בגיל ההתבגרות והאוניות בעיקר בתקופת ההיריון.

האסטרוגן משפיע בעיקר על התפתחות התעלות (משפיע גם על צמיחת רקמת שומן וחיבור בשד בגיל ההתבגרות ושינוי בצבע הפטמה).

הפרוגסטרון משפיע בעיקר על אוניות החלב ומעורר צמיחתן.

שני הורמונים אלה לא מסוגלים להביא להפרשת חלב. תהליך הבשלה מלא תלוי בהורמונים נוספים:

אינסולין, קורטיזול, תירוקסין, פרולקטין והורמון גדילה.

במהלך ההיריון: ריכוז גבוה של פרוגסטרון מביא להתפתחות שיא של האוניות. אסטרוגן – פיתוח התעלות המאספות (הסתעפות רבה). ההורמונים הנוספים מופרשים אף הם (פרולקטין וכו').

החלב מופרש48-72 שעות לאחר הלידה, כנראה בעקבות ירידת הפרוגסטרון. המשך ייצור החלב תלוי במידה רבה בגירוי מכאני של הפטמה הנגרם ע"י יניקת התינוק.

גירוי מכאני של הפטמה גורם לשרשרת אירועים הפרשת אוקסיטוצין ושחרור פרולקטין. אוקסיטוצין – גורם להתכווצות התאים העוטפים את אוניות החלב = שחרור חלב, התכווצות הרחם לאחר הלידה.

פרולקטין = ייצור מלאי חלב להנקה הבאה.

הגירוי לא תמיד מכאני אלא רפלקס מותנה – משחק עם תינוק או בכי של תינוק גורם לשחרור חלב.

לאחר ההפריה, מתחילה הביצית המופרית ("זיגוטה") בסדרה של חלוקות נמרצות. הזיגוטה מתחלקת לשני תאים, שניים אלו מתחלקים לארבעה תאים וכך הלאה. חלוקות אלו נעשות במרץ רב משום שבאף תקופה אחרת של יצור חי לא מתחרשת חלוקת תאים כה מהירה. החלוקות הראשונות יוצרות אשכול תאים אשר נקרא "תותית" או לחילופין מורולה.