למי אכפת?

למי שעכב, אירוע ה20 של אחי שאירגנתי עבר די חלק.

תליתי על שני לוחות גדולים ברחבה תמונות גדולות של אחי, אחת במרכז כל לוח ובכל השאר תליתי סביב התמונה קטעי זיכרון שנכתבו לאורך השנים, על ידי בני משפחה. ממה שהצלחתי לשמור ולמצוא.

זה יצא מאוד מרשים ומרגש, קטעים מ95 ועד היום.

על שולחן גדול ליד סידרתי 20 עותקים של הספר על אחי, הנחתי את הכומתה שלו מעל ובצד

השני של השולחן נרות זיכרון בצורת 20.

טסתי לבית העלמין, היה פקק שגרם לי לאחר ב 2 דקות. אמא שלי התקשרה להודיע לי שהם מתחילים בלעדיי. חשבתי שאני מתפוצצת מעצבים, אחרי הכל זה לא ששיחקתי בדוקים. הגעתי לחנייה ולא היה מקום, חניתי בצידי הכביש ורצתי פנימה. בסוף הם חיכו לי. הרב היה לחוץ להתחיל אבל ההורים שלי הצליחו לעכב אותו.

חצי מהטקס רק הסדרתי את נשימתי מהריצה, וחשבתי על הדברים שאני עוד צריכה להכין לטקס ביד לבנים.

בתום הטקס הודעתי בקול רם שכולם מוזמנים לבית יד לבנים לטקס ה20, והסברתי איך להגיע.

אבא שלי לא האמין שיגיעו יותר מ20, היו  60+

זה היה מאוד מרגש לראות שהמקום כמעט והתמלא.

בין סידורים אחרונים באולם התרוצצתי להגיד שלום לאנשים שהגיעו.

המורות שלו מהתיכון, כמובן החברים שלו, חברים מהצבא, המפקד שלו שבינתיים הפך כבר לאלוף משנה..

חברים שלי, משפחה ובעיקר חברים של הוריי.

אחרי חצי שעה של התכנסות, נשנושים והמתנה שנקרא להם פנימה, התחלנו.

אני חושבת שזה היה הדבר הכי מוזר שהנחתי, וכבר עשיתי הרבה טקסים ואירועים והנחתי לא פעם.

היה מכובד ובעיקר מרגש. האנשים שהתבקשו לכתוב קטע, ואלו שביקשו להקריא דבר שכתבו, היו מרגשים ביותר.

החלטתי לא להקירא גם קטע כי זה כבר יהיה יותר מדי, במקום זה הכנתי מצגת תמונות של אחי, ודרך התמונות סיפרתי עליו, עם טאצ' הומוריסטי, בדיוק כיאה לאחי. זה היה מרווח נשימה בין הקטעים.

לאחר מכן הקרנו את הסרט שעשיתי על אחי ב1999, בגרסתו הקצרה (20ד'). למרבה הפלא, כולם נשארו.

בתום ההקרנה עליתי והודתי לכולם על שבאו ונשארו ואיחלתי שבפעם הבאה ניפגש באירועים שמחים יותר, כולם צעקו לי מהקהל "בחתונה שלך" חח.

כולם ניגשו להודות לי והגיד כמה שהיה יפה, כולל האחים שלי. אחותי אפילו כתבה לי על הקיר בפייס שעשיתי עבודה טובה.

זה היה מאוד מחמם.

אני לא מרגישה שעשיתי יותר מדי. בסך הכל התעקשתי שנעשה משהו, והתעקשתי שזה לא יהיה במסעדה. אני לא מרגישה שעשיתי יותר מדי, את הרוב עשו הכותבים שריגשו אותנו בדבריהם.

האחיין המתוק שלי, לא הפסיק לבכות מבית העלמין עד אחרי הטקס ביד לבנים. בכי בכי. ילד בן 10, שמעולם לא הכיר את הדוד שלו, רק דרך תמונות וסיפורים, לקח כל כך קשה את האירוע ופשוט מירר בבכי כל הערב. נקרע לי הלב לראות אותו כך, אחרי הטקס חיבקתי אותו חזק חזק וניסיתי להרגיע אותו.

***כבר 4 שנים שאני רוצה למצוא דרך להתנדב ביד לבנים.

כאחות שכולה קיבלתי מהם 2 מלגות, הם עזרו לי עם תשלום הלימודים, ורציתי לתת משהו בחזרה.

כסף אין לי אבל ידע? אולי יש משהו שאני יכולה לעשות שם.

אז אחרי הטקס שוחחתי עם איש הקשר למקום ולאירוע. אמרתי לו שאני מעוניינת להתנדב, ושפעם אחת כבר ביקשתי ואמרו לי שאין לי איך. אמרתי לו שאני אשמח לתת משהו בחזרה לארגון שדואג לנו. הוא אמר שיש הרבה חוגי העשרה למשפחות ושאני יכולה להעביר חוג בנושא שאני מבינה בו, שהם ישמחו.

אז אני הולכת בשבוע הבא להיפגש עם היו"ר ולהחליט כיצד אני יכולה לתרום, כמה ואיך :-)

חשבתי לעשות להם חוג קולנוע, להראות סרטים ולנתח אותם, לדבר על במאים וסגנונם, מושגי קולנוע בסיסיים...

יכול להיות נחמד לא?

-4-