איך הסופ"ש שאמור היה להיות הסופ"ש הכי טוב אי פעם [טוב, לא, אבל בהחלט אחד מהם, עם כל ההאדי והפיקצרים והפאנפיקים שתכננתי לקרוא ולכתוב] הפך לאחד הסופ"שים הכי גרועים שאי פעם היו לי? איך היום הזה הפך לגרוע כל כך?

או אחרת, "It was so strong, where did it all go wrong?" , כפי שאמרו Busted בשיר "Losing You".

אני מניחה שאלה שני הדברים האלו. שלושה, למען האמת, אבל את הראשון התחלתי אתמול, כמו ילדה קטנה ומפגרת, ככה ש... לא, זה עדיין נחשב. אז אלו שלושה. וואו, אני באמת מטומטמת משחשבתי. וזה כבר שיא חדש.

מאיפה להתחיל? מהעובדה שאין לי מושג מה לעשות עם החיים שלי, מזה שפספסתי משהו חשוב לא באשמתי ואני ממשיכה להאשים את עצמי או מהעובדה שיכול להיות שאנחנו בקרוב נאבד כל סיכוי לראות שוב את הגיבורים שלנו על המסך? יודעים מה, עזבו את כל הקטע של "רבים". אני אאבד את זה, אוקיי? הנה, אני סוף סוף מדברת בכנות.

אני חושבת שאני צריכה לפגוש אותה. את שתיהן.

אני מפגרת. זה לא הנושא כרגע.

אני שונאת להחליט החלטות חשובות כאלה כמו, לדוגמא, האם לעבור לכיתת המחוננים. לקח לי זמן להחליט, ובסוף החלטתי שכן. אני לא יודעת, אני מניחה שאני לא מצטערת על ההחלטה הזאת. אולי קצת, בגלל שנתקעתי עם כיתה מפגרת. אבל בכללי, זאת היתה החלטה חכמה למדי.

אני עוד יותר שונאת שינויים. אם זה היה תלוי בי, כל העולם שלי היה נשאר אותו הדבר במשך כל החיים שלי. אולי לא לגמרי אותו הדבר, אבל ברובו.

עכשיו אני צריכה להחליט מה אני עושה עם עצמי.

פתחו בבית ספר קרוב אלינו מגמת רפואה. אני רוצה להיות רופאה כבר שנים. אני לא זוכרת למה התאהבתי בתחום הזה, אבל כבר שנים אני רוצה להיות רופאה. לפני ארבע שנים, אני חושבת, החלטתי שאני רוצה להיות נוירולוגית. וזהו. אני אהיה נוירולוגית.

אז אמרתי שבגלל שאנחנו מחוננים [ונותנים לנו אפשרות לעשות את כל הבגרויות המדעיות בי' ואז ללכת להתחיל לימודים לתואר תוך כדי שעושים את שאר הבגרויות] אני אוכל לעשות את המסלול הזה ולהתחיל ללמוד רפואה מוקדם. זה מה שתמיד רציתי לעשות. אבל עכשיו פתחו בבית ספר קרוב אלינו מגמת רפואה, ואני פשוט לא מצליחה לראות בו את הצד הרע.

כעיקרון, הכיתה היא כיתה קטנה של 15 תלמידים. מזה נובעים שלושה דברים- א. הם יהיו חכמים וברמה גבוהה, גם אם לא כמו בכיתת המחוננים. ב. יוכלו להתייחס לכל תלמיד והכל, וכיתות קטנות זה בכללי כיף יותר. ג. הם לא יהיו מופרעים כמו בכיתה שלנו, כי רק הטובים ביותר שבאמת רוצים ללמוד את זה יגיעו לשם.

כמו כן, החומר מקיף את רוב הנושאים ברפואה, ויש השתלמויות במד"א וסיורים בבתי חולים והכל. בגלל שזה רפואה בגיל צעיר, אני יכולה להניח שהרמה שלהם [מבחינת החומר] לא תהיה הרבה מאחורי הכיתה שלנו.

מצד שני, זה לעבור (בפעם השניה בחיים שלי, אני מזכירה) מכיתה, מורים וסביבה שאני מכירה כבר שנים. כיתה שבסוף השנה, שאז אני אעבור, אם אני אחליט לעבור, אני אכיר במשך ש-ב-ע שנים. אף אחד לא יכול להגיד שזה כלום.

ומעולם לא הייתי בנאדם שמתחבר עם אנשים בקלות. ממש לא.

בכל מקרה צריך לקבל על זה עוד מידע, אבל אני פשוט לא יודעת. לא יודעת מה אני רוצה, אני מניחה.

אז זה הדבר הראשון שמציק לי בשעה האחרונה. או שזה היה יותר, לא יודעת. אני כבר לא מרגישה את הזמן, לא מרגישה כלום.

לאחרונה, ובכלל, בשנים האחרונות, שום דבר לא היה יציב בחיים שלי. וכשאני אומרת שום דבר, אני מתכוונת לשום דבר. עברנו בית ספר (לחטיבה), התחלפו לנו מורים, ובכללם המחנכת שלנו, מישהו שהיה המורה שלנו מאז שעברנו לכיתת המחוננים הפסיק ללמד אותנו, וכל הסביבה שלנו השתנתה לגמרי. גם מהבחינה האישית השנים האלו לא היו יציבות מדי- ריבים, לא ריבים, בעיות בלימודים שנבעו מבעיות אישיות שאני מעדיפה לא לדבר עליהן כרגע ומה לא. הדבר היחיד שכן היה יציב בחיים שלי זה סטארגייט.

זה נשמע כאילו אני מכורה, או ילדה קטנה ומטופשת, או מטורפת, או סתם אוברריאקטינג. אבל אני לא. באמת. ובאמת לא אכפת לי מה דעתכם בנושא.

ועכשיו קראנו בעיתון כתבה ש-MGM עלולים לפשוט את הרגל בקרוב. הם בחובות אדירים- 3.7 מיליארד דולר, נדמה לי. מישהו הציע לקנות בשני מיליארד חלק, איזה מיליארדר אוסטרלי משהו, אבל זה בתהליכים.

אבל מזה לא אכפת לי, כל עוד מישהו יקנה את החברה וייתן להם להמשיך לעשות את מה שהם עושים. ייתן להם להמשיך לעשות את סטארגייט, לעשות את הסרטים שאנחנו מחכים להם, לגמור את יוניברס. כן, למרות שאני לא ממש אוהבת את יוניברס, זאת עדיין סטארגייט. ומי יודע, אולי הם ישתפרו בעונה השניה ויהיה שווה לי לגמור את העונה הראשונה רק בשביל להגיע אליה. אבל אנחנו לא נוכל לדעת אם הם יפשטו רגל, לא?

ומה שמפחיד אותי כל כך זה לאבד את ההזדמנות האחרונה לראות את מה שמלווה אותי מאז שני זוכרת אותי- כי סטארגייט נולדה איתי והגיעה לארץ כשהייתי בת כמה, שנתיים? שלוש? וההורים שלי ראו, ואני הייתי רואה איתם הרבה כשהייתי קטנה ופחות ככל שגדלתי, (ואז הפסיקו אותה, ורק כש-AXN הביאו אותה התחלתי לצפות בצורה עקבית), אבל הנקודה היא שתמיד ראיתי. תמיד. והם צריכים להוציא את "Revolution", ואת "Extinction", שאלה הסרט השלישי של SG1 ושל אטלנטיס. ואז כל מה שישאר זה לראות שוב ושוב את חמש עשרה העונות האלו ואת ארבעת הסרטים.

או שאולי הם יעשו את מה שהם אמרו שהם רוצים שזה יהיה- כמה סרטים של אטלנטיס. וזה יהיה מגניב כל כך.

אבל שום דבר מאלה לא יוכל לקרות אם הם יפשטו רגל... ואנחנו נאבד את זה. אני אאבד את זה.

חשבתי לעשות מסע גיוסים בכל העולם או משהו. בטח יש מיליארדרים נוספים שאוהבים את מה שהם עושים ומוכנים לתרום כסף למטרה הזאת, או אפילו טוב יותר- לקנות את החברה. אבל אין סיכוי שזה יעבוד.

וזה באמת ובתמים מפחיד אותי.

והשלישי... "Year of Spark". שנת 2008. שנה שלמה שכותבי הפאנפיקים הקדישו לג'ון/אליזבת, שבה בכל יום כותבים פיקצר על השניים.

כמובן שאז עוד לא ידעתי כמעט כלום על זה, כי הוט הביאו את אטלנטיס רק בקיץ 2009 ולפני זה ערוץ אחד שידר רק את העונה הראשונה של אטלנטיס [וכן, אני אפילו זכרתי שראיתי כמה פרקים], אבל זה לא משנה.

ועכשיו גם זה משגע לי את המוח.

היום הזה רק הולך ומשתפר, הא?

התחיל גרוע... וממשיך עוד יותר גרוע.

ואני חוזרת לאותו המקום שבו הייתי כל הזמן האחרון.

ואני כבר באמת ובתמים עייפה, כבר לא מחפשת את היד הזאת שתוציא אותי מהמים, כמו שהגדירה מ'. וכל אלו רק מוסיפים על זה עוד, כאילו שלא עברתי מספיק בחודשים האחרונים. די.

אן.