למה הזכרונות כואבים כל כך? למה להיזכר בדברים משמחים מהעבר זה לא רק שמחה, אלא גם כל כך הרבה עצב וכאב? געגוע שכזה לימים שלעולם לא ישובו?

למה חייבים להמשיך לשחק? לנטוש כל דבר שהכרנו מאחור בשביל לעבור הלאה גם אם אנחנו לא רוצים, להתרחק מכל אדם או מקום או כל דבר אחר שאנחנו מתגעגעים אליו, להתרחק מהאנשים היחידים שאולי היה להם אכפת מאיתנו?

לאן נעלמו הילדים הקטנים ששיחקו בחצר או סתם הסתובבו בה ועשו שטויות? לאן נעלמו הילדים שהיו משחקים באייסי טאואר במחשב של הכיתה סתם ככה בשביל להעמיד פנים שהם טובים יותר מהילדים של כיתה ו'? לאן נעלמו הילדים שהיו נפגשים בגינה למטה שהיום כבר ריקה לגמרי, או רוכבים על אופניים בשבת פעם במיליון שנה אל התיכון בשכונה ואז חוזרים הביתה? לאן נעלמו הילדים שבאמת היו הולכים אל החברים שלהם, ולא רק "מבקרים" במסנ או ב... כן, היצור המגעיל הזה, פייסבוק, ובאמת נפגשים פעם בכמה שבועות או רק בביה"ס?

או סתם, הילדים שבאמת היה להם אכפת מעצמם. הילדים שעשו דברים בשביל להנות, אבל ידעו גם ללמוד ולהשקיע בלימודים, והיו ילדים קטנים וחמודים וצייתניים כל כך עד שהרשו להם להגיע לטקסים של הגדולים. לאן כל אלה נעלמו?

לאן נעלמה הילדה הקטנה שאהבה ללכת לבית הספר, שאהבה ללמוד דברים חדשים [אם כי עדיין, אז זה לא ממש נחשב], שהיתה היא ולא אף אחד אחר? לאן נעלמה הילדה הקטנה והתמימה שיום רע בשבילה היה ציון לא טוב במבחן, או שאחותה הרגיזה אותה, גם אם זה לא קרה לה הרבה אז, או שהוציאו אותם לריצה מוקדם בבוקר, כשהיא עדיין היתה ישנונית? לאן נעלמה הילדה שכן, היתה קצת עוקצנית, אבל לא צינית עם תפיסת חיים של "כולם משקרים" ו"אנשים הם אידיוטים"?

אותה ילדה שהיתה נוראית באנגלית ומעולם לא חיבבה את המקצוע הזה, אבל עדיין עשתה הכל בשביל להצליח בו. אותה ילדה שציון מתחת ל-9 לא היה בתעודה שלה, ובדרך כלל אם היה 9 אלה היו רק שלושה או ארבעה, אולי חמישה. מתוך הרבה יותר.

אותה ילדה שאהבה להיות עם אנשים, עם המשפחה שלה ועם חברים שלה. אותה ילדה שהיתה משחקת שעות במשחקי תפקידים בחוץ עם החברים שלה, שהיתה משחקת במחשב רק קצת, ומחסלת במהירות כל ספר שהצליחה למצוא. אותה ילדה שכתבה להנאתה ואהבה לראות איך היא משתפרת - ולא מתוך כאב [שזה רוב מה שקורה היום. לא הכל, אני מדגישה, אבל בתקופה האחרונה זה הרוב] - ובסך הכל היתה היא עצמה.

ואיפה היא?

לאן היא נעלמה?

ועכשיו היא לבדה, הילדה הזאת, כבר לא תמימה ומתוקה וקטנה שרואה את כל העולם ואת העתיד בוורוד, או לפחות מנסה. לבדה, לא נותנת לאיש להתקרב אליה יותר מדי, גם כי היא מפחדת לאבד אנשים שחשובים לה וגם כי היא לא רוצה שאנשים יידעו מה באמת היא מרגישה, מפחדת שאנשים יחשפו את מה שקורה בלב שלה. ילדה קטנה שכבר לא סומכת על אף אחד, שעוברת דרך בעיה שקשה לה להתגבר עליה כבר כמה שנים ואובדן קשה כבר כמעט ארבעה חודשים, שמאמינה שאנשים הם אידיוטים פשוט כי זה מה שהם.

בחוץ צוחקת, מתבדחת, ומתייחסת להכל כאל בדיחות.

בפנים בוכה, לבדה. כבר נמאס לה להילחם, נמאס לה להתקדם הלאה. היא רק רוצה לחזור הביתה, לחזור להיות הילדה הקטנה שהיא היתה, להצליח לעבור את האובדן הזה. אבל היא כבר לא יכולה להילחם, ועכשיו היא טובעת, אבודה.

מי יודע? אולי בקרוב היא תאבד לנצח. ואז... ואז הכל יהיה שקט, רגוע, סוף סוף.

אולי אז יהיה לה טוב.

אן.