שם הפיקצר: ניסוי.
שם הכותבת: אן.
פאנדום: מקורי.
דירוג: PG, אני יודעת?
הערות: ניסיון עלוב. עלוב כל כך.
מבחינתה זה היה רק עוד ניסוי, משחק עם "עכברי המעבדה" הקטנים שלה. לא היה לה כל ספק שהיא טובה מהם, חכמה מהם, בעלת כל תכונה שלהם אין. אם לדייק, היא לא באמת חשבה שיש לה את התכונות הללו. למעשה, היא שנאה את עצמה. אבל ביחס אליהם, היא היתה טובה הרבה יותר.
הרעיון עצמו עבר במוחה רק כמה שנים לאחר שנכוותה שוב, כמה שנים לאחר שהבינה שלבטוח באנשים היתה הטעות הגדולה של חייה. מאותו הרגע, מעט מאוד אנשים ידעו עליה יותר מאשר סתם "המוזיקה שהיא שומעת" או "הז'אנר האהוב עליה", ואף אחד לא באמת ידע מה גרם לכל העליות והמורדות, לכל השינויים בהתנהגות שלה.
היא לא תמיד היתה כזו. גם לפני, גם במהלך וגם אחרי הניסוי היא יכלה עדיין לזכור את הילדה שהיא היתה פעם, את זו שרצתה להיות. היא עדיין יכלה לזכור את הילדה שעקבה בלהיטות אחרי מה שהגיבורים שלה עשו וניסתה להיות כמוהם, את הילדה שאנשים עדיין היו אנשים מבחינתה, את הילדה שעדיין היה לה אכפת מעצמה, ומכל האנשים שסביבה.
הטעות האמיתית שלה, היא חזרה ואמרה לעצמה באותה התקופה, היתה שהיא האמינה לאנשים. היתה שהיא לא רצתה לראות את מה שבאמת קורה בתוך הלב של אנשים, לא רצתה להאמין שהאנשים שקרובים אליה כל כך יכולים לשקר לה ככה. ומהשקר הדרך לבגידה קצרה, היא ידעה.
וזאת אכן היתה הטעות שלה. והיא תיקנה אותה. היו כאלה שיאמרו שהיא הגזימה, שהיא לא יכולה להתמודד לבד עם כל הבעיות שלה ושיום אחד היא תקרוס. לה זה כלל לא שינה, דבריהם של הטיפשים שסביבה. אחרי הכל, האם מישהו מהם אי פעם ניסה להבין אותה? בכל פעם שחשבה על כך, שפתיה התעקלו כלפי מעלה בחיוך לועג. כמובן שלא.
ורק אז, רק כאשר כבר התחיל להימאס לה מההערות האלו, שנאמרו בצחוק, כמובן, מבחינת הטיפשים הללו, רק אז היא חשבה על הרעיון הזה. על הניסוי הזה. היא ידעה שיהיה מעניין לעשות אותו, לראות איך באמת פועל המוח שלהם, גם אם היא מעולם לא האמינה שהוא מפותח מספיק בשביל ניסוי שכזה.
ואולי באמת היה משהו בשטויות שהם אמרו- אולי היא באמת איבדה את שפיותה זמן רב קודם לכן. אולי היא רק שיחקה משחקים עם עצמה, שיקרה לעצמה. אבל היא עדיין האמינה שהם פשוט לא מבינים, שהם פשוט לא מסוגלים לראות. אז היא החליטה ללכת על זה עד הסוף, להתחיל את הניסוי הקטן והחביב שלה.
היא הביטה שהם בחיוך דק של בוז, צופה בקלטות ההן שוב ושוב. הם התנהגו בצורה מגוחכת כל כך, באמת ובתמים האמינו לה. זאת, היא חשבה לעצמה בהיסח הדעת, בדיוק היתה הסיבה שבגללה היא לא אהבה את חוג התיאטרון. המשחק כבר הפך לחלק מחייה.
היא הנהנה קצרות ועזבה את הקלטות, פונה לגמור לכתוב את ממצאיה מהניסוי. הקרירות הזו, חסרת הרגשות, השתלטה עליה שוב, והיא גמרה את הדו"ח בקלילות ודחפה אותו לאחת מהמגירות שלה. בעודה עושה זאת היא פנתה לחבר את המחשב הנייד לחשמל שוב, וכמעט קיוותה לרגע שהיא באמת ובתמים תתחשמל. המחשבה חלפה במהירות, והיא חזרה להקליד באיטיות כמה ממצאי ניסוייה הקודמים.
אחרי הכל, זה מה שהם היו בשבילה. הם לא היו ראויים לאמון, כבר לא, וכבר לא היו משעשעים או שעזרו בכל דרך שהיא. עכשיו נותר להם רק תפקיד אחד, ואותו הם מילאו בהצלחה מרובה. חלק מהניסוי. "עכברי מעבדה".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm