מדהים כמה מהר מצבי רוח יכולים להשתנות בגלל דבר אחד. [במקרה הזה זה בגלל שאני מטומטמת, אבל זאת לא הנקודה].

מדהים איך המוח שלנו פועל. מדהים איך זה שאם שני דברים קרו פעם ברצף, והאחד מהם היה פשוט נוראי, כל פעם שנעשה את השני נחשוב על הראשון. או שהוא היה ממש שמח ונצחק וכל השטויות האלה, ברור. פשוט אין לי מצב רוח לדון כרגע באפשרות הזאת.

מה שמדהים באמת זה החלק הזה במוח שאחראי על רגשות. מדהים איך רגע אחד אתה צוחק כמו מטורף ממשהו, ובפעם הבאה שאתה צוחק, כמה דקות אחרי זה, זה תוך כדי בכי, או שעתיים אחרי זה מתוך טירוף מוחלט. לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן פעם, אבל פשוט יש את המצבים האלה ש"אני לא בטוחה אם אני צוחקת מטירוף או בוכה כי אני עדיין שפויה". בהחלט.

ומשהו אחד שמזכיר לך דבר אחד, שממשיך לדבר אחר, ש...

לא יודעת, פשוט אי אפשר לחשוב על זה אחרת. לנסות לחשוב על זה אחרת במצב הזה- וכולנו נתחרפן. אני בטוחה בזה.

אבל רגשות... [הבנאדם הבא שאומר לי שזה הכל כימי חוטף סדרה של בעיטות. ברצינות.] רגשות זה משהו מעניין. זה מה שגורם לנו להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים. כי, בחייכם, כמה פעמים באמת עושים דברים מהראש ולא מהלב?

אולי רק בנאדם עם שליטה עצמית מדהימה יכול לעשות את זה. אבל כמו שגיליתי בעצמי, גם המסיכה הזאת יכולה להיסדק לפעמים.

לא יודעת. אולי זה מה שמשך אותי כל כך לפסיכוהיסטוריה [נדמהלי] של אסימוב. להבין את האנשים, להבין איך הם חושבים, להבין את הרגשות שלהם... להיות מסוגל לקרוא את הרגשות של אחרים, אבל יותר מזה- את הרגשות והמחשבות של עצמך. ואני שואפת להגיע לשם כבר כל כך הרבה זמן...

הלוואי... הלוואי שדברים היו אחרים.

ואני מניחה שהדיון בנושא פסיכוהיסטוריה יחכה ליום אחר, כי המסך נעשה לי מטושטש מדי. אני מניחה שזה ייפסק בקרוב, וכשזה ייפסק... כשזה ייפסק אפשר יהיה לחזור לכתוב.

עד אז, להת'.

אן.