אני באמת בסדר.

אני כותבת את הפוסט הזה תוך כדי שאני שומעת מוזיקה. במקרה, השיר שאני שומעת כרגע זה Help!, של הביטלס.

זה קצת גורם לי להיזכר בשנה האחרונה. אני חושבת שאם אני צריכה לשים עליה תגית, היא תהיה Help. כי בשנים שלפני כן הייתי במצב נוראי, במיוחד במהלך השנה וחצי שלפני 2012. ואת 2012 התחלתי בחודשיים של דיכאון. הבלוג הזה מראה את זה יותר מכל דבר אחר - הייתי במצב נורא, והייתי צריכה עזרה.

לאט לאט הכרתי את החברות הטובות בטוויטר (מ' ול', מה הייתי עושה בלעדיהן? 3>). התחברתי לסביבה של הטוויטר, מצאתי מקום שאהבתי ושעשה לי טוב ואנשים שהיה להם אכפת ממני. שעדיין אכפת להם ממני.

אבל זה לא היה מספיק.

ואז הופיעו המלאכים שלי.

בפברואר התחלתי להרגיש את ההשפעה של ש', לשעבר המדריך הראשי שלי בקורס 60. התחלתי להתחבר עם אנשים. היה לי טוב במד"א. גם עשיתי משמרות, גם היו לי חברות קרובות אליי פיזית, בקיצור, הכל היה טוב.

מתחילת נובמבר הרגשתי את ההשפעה של מר ג' (כן, אני עדיין קוראת לו ככה). הוא שינה את החיים שלי בצורה אחרת - הוא שינה את הפרספקטיבה שלי על עצמי ועל החיים. הוא שינה דברים בצורה עמוקה אצלי, כי הוא מבין אותי כל כך טוב שאני מרשה לו לגעת בי שם. אני חושבת שמלבד ה-BFF שלי, הוא מבין אותי יותר טוב מכל אדם אחר בעולם. הכוח הזה מפחיד אותו, ובצדק, אבל הוא נכון. (הוא אמר לי פעם שלקרוא את ההודעות שלי מרגיש לו כמו לקרוא את הביוגרפיה של עצמו. סתם הערה).

בתחילת ינואר התחלתי להיפגש עם IG, אחיו. (יש כאן שני עניינים משמעותיים- האחד, העובדה שאני עדיין חושבת על כינוי מגניב בשבילו. השני, שלשניהם אותה אות ראשונה בעברית...). אניוואי, אני מסתכלת על החודשיים וקצת האחרונים, ואני חושבת שגם אותו אני יכולה להכניס לקטגוריית המלאכים שלי. במיוחד אחרי יום חמישי האחרון.

בניגוד אליו, Dizzy Miss Lizzy לא ממש קשור לחיים שלי. מילא.

אבל לא זה מה שרציתי להגיד בפוסט הזה.

הסופ"ש היה קשה. ביום חמישי אחרי השיחה שלי ושל מר ג' ברחתי הביתה. בכיתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב והייתי בטוחה שאני הולכת לאבד את אחד האנשים הכי משמעותיים בחיים שלי. באותו היום בצהריים היה לי שיעור עם IG, שהחלטתי לא להזיז וטוב שכך. הוא ראה שעובר עליי משהו והציע שנשב ונדבר... אז דיברנו. ואז עשינו מתמטיקה, אבל קודם דיברנו. זה היה מדהים. הרגשתי טוב יותר אחר כך, באמת. אני לא יודעת למה, אבל היתה לי הרגשה שאני יכולה להתמודד עם זה.

ביום שישי קטעתי את מר ג' בזמן שהוא ניסה לדבר איתי על משהו. הרגשתי רע אחר כך במשך כל הסופ"ש. פחדתי שיקרה משהו ושהדבר האחרון שהוא יזכור ממני זה שקטעתי אותו, למרות שהייתי בטוחה שהוא לא ייחס לזה את אותה משמעות שאני ייחסתי לזה. פחדתי, ועדיין כאב לי, ובסופו של דבר הכל נראה ממש רע.

הבנות היו שם בשבילי, וזה היה מדהים. סיפרתי להן את כל הסיפור עליי ועל מר ג' (בקצרה, כמובן) ועל הקשר הזה שיש לנו, והן נורא תמכו, ונורא ניסו לעזור. ל' ביקשה שאני אגיד לו שבפעם הבאה שהוא גורם לי לבכות היא טסה את כל הדרך מארה"ב לכאן בשביל לצעוק עליו. *מחייכת ברוך*

דיברתי איתו ביום ראשון. ישבנו לעשות את אותה שיחה עמוקה שלא יצא לנו לעשות ביום חמישי (כי אחד מאיתנו לא הפסיק לדבר והשניה לא הפסיקה לבכות...). דיברנו על מה קורה איתנו ומה קורה הלאה, ולמה זה קורה ומה זה אומר מבחינתנו. לא בכיתי אפילו לרגע. אמרתי לו מה אני מרגישה, וכמה אני מפחדת לאבד את זה, אבל שאני מסוגלת להמשיך להתקדם בדרך שהוא עזר לי לעלות עליה גם בלעדיו. הוא אמר שהוא בטוח שאני יכולה, ושהוא מבין, כי גם הוא יודע כמה זה נדיר. היתה לנו שיחה טובה. הייתי רגועה אחרי זה. הבנתי שכלום עוד לא נגמר, והוא עדיין שם בשבילי אם אני צריכה אותו, ואנחנו עדיין יכולים לדבר, ולחייך אחד לשניה וסתם לשאול מה קורה (לדוגמא, קיבלתי שני חיוכים היום בשיעור ;-)). והשלב של העומק פשוט יחכה שאני כבר לא אהיה תלמידה שלו.

היה ניסוי היום בפיזיקה, ואולימפיאדה בפיזיקה, ושיעור עם IG (ששאל איך אני וסתם דיברנו על כל מיני דברים כמו שאנחנו תמיד מדברים על כל מיני דברים), ושיעור עם מר ג' (שכרגיל היה טוב). ואתמול היה פיזיקה, ומתמטיקה, והיה טוב.

ובסך הכל, אני חושבת שכרגע אני בסדר.

אן.

מה למדנו היום? לא לקבוע שיעור עם IG לרבע שעה אחרי שאני גומרת ללמוד. הוא הגיע לפני... זה היה קצת מוזר.