נתחיל בהתחלה: לא הייתי צריכה לכתוב לך כמו שכתבתי ביום שישי. זאת התנהגות לא הולמת לבן אדם אחר (גם אם מה שכתבתי נכון וגם אם מה שכתבת הרגיז אותי), לא כל שכן למורה שלי. אני באמת מצטערת על זה.
ואל תבין לא נכון- כל זה לא משנה את מה שאני חושבת עלייך או איך שאני מרגישה כלפייך. אתה אדם טוב, אכפתי ומעניין, ותמיד יהיה לי אכפת ממך. אתה עושה עבודת קודש, ושלא תחשוב אף פעם שהתלמידים שלך טועים - אתה עושה עבודה שרק אתה יכולת לעשות, ואתה עושה אותה בצורה מדהימה. אתה, ללא כל ספק, המורה שהכי השפיע עליי, והמורה שעשה בשבילי הכי הרבה.
אבל בעקבות הסיפור הזה יש לי שאלה אלייך.
איך אתה מצליח להישאר רגוע כל כך כל הזמן? אתה כועס לעתים רחוקות כל כך, ולמרות שאתה מתלהט (בכוונה של תמיכה נלהבת בדעה שלך) בלי בעיה, אתה בקושי מתרגז. אף פעם לא ראיתי אותך מאבד שליטה על עצמך; את כמות הפעמים ששמעתי אותך צועק מתוך כעס אמיתי אני יכולה לספור על יד אחת. איך אתה עושה את זה?
אני מניחה שבתור התחלה, אתה מטבעך רגוע יותר. אני רואה את זה גם אצלך וגם אצל MIG - אז יש לי תחושה שיש בזה גם משהו גנטי. מאז ומתמיד הייתי מתלהטת מהר, גם בכעס וגם לא בכעס, וקורה אפילו לי, הנערה בעלת השליטה העצמית הכי חזקה שאני מכירה, שאני מאבדת שליטה. אתה לא מאמין לי כשאני אומרת שאני מרגישה שאני מאבדת שליטה הרבה - נו, מילא. אבל כל פעם שאני מתרגזת וצועקת על מישהו את הדבר הלא נכון, זה מרגיש כמו איבוד שליטה מוחלט, גם אם זה טבעי לחלוטין ואתה היית מסביר לי שהחשיבות של זה אפסית. בגלל זה זה לא קורה הרבה, בדיוק בגלל שאני מפחדת מזה כל כך. אבל אתה... אתה כמעט תמיד רגוע. אתה מבריק כל כך, חכם יותר אפילו ממני, ובכל זאת אתה אף פעם לא מתעייף מלהסביר לאנשים דברים שאתה או אני היינו מבינים בפעם הראשונה שאמרו לנו אותם. זה נכון גם לגבי MIG, ובגלל זה אני נוטה לחשוב שנולדת ככה.
אבל בכל זאת, יש לך שליטה עצמית מסוימת. שליטה עצמית מדהימה, אם להודות באמת. כתבתי לך פעם שאם אני מבינה את עצמי, אז בהכרח אני גם מבינה איך לשלוט בעצמי, וזה מה שמושך אותי בפסיכואנליזה. כתבת לי בתגובה שזה נכון, אבל מה שאני רוצה לעשות זה לא לחיות את החיים בצורה עצורה, כמו רובוט, אלא למצות אותם עד תום גם במובן הנפשי. חשבתי אז שזה רעיון יפה, אבל לא כל כך ישים, אבל ככל שעבר הזמן ולמדתי להכיר אותך, הבנתי שהוא מאוד ישים. אני לא יודעת כמה אני יכולה להגיע אלייך - פשוט כי אנחנו בכל זאת אנשים שונים, גם אם זה מרגיש כאילו אנחנו חושבים באותו המוח לפעמים - אבל אני יכולה לנסות.
ואתה יודע מה, זה מסקרן. היכולת שלך להישאר רגוע ובשליטה כל הזמן. ואני גם רוצה להגיע לשם, אבל אני לא כל כך בטוחה איך. אני מניחה שאני אלמד לשלוט בעצמי עוד יותר טוב עם הזמן. אבל אני יודעת מה אתה היית אומר- אתה היית אומר שהשליטה העצמית שלי הדוקה מדי, ושאני לא מרשה לעצמי להרגיש את החיים. וזה יוצר אצלי קונפליקט אחר- איך אפשר גם להרגיש את החיים וגם להישאר בשליטה? הרי רגשות מאז ומתמיד היו אצלי טירוף, מן רכבת הרים מטורפת כזאת. איך אפשר להישאר בשליטה על מי שאתה ומה שאתה אומר, בזמן שאתה נותן לרגשות לפעול.
אני מניחה שלא נותנים לרגשות שליטה, וזה מה שחשוב. המוח הרציונאלי תמיד צריך להישאר ער.
אולי זה הסוד. לשמור על המוח הרציונאלי נקי כל הזמן, וער כל הזמן, ואז ליהנות. אני כבר עושה את זה ברוב המקרים, אולי הסוד הוא ללמוד לעשות את זה גם כאן.
כן, עוד יש לי תקווה.
אן.
עוד מכתב בסדרה... כרגיל, עזר לי להבהיר את הראש קצת.
יום אחד אני צריכה להדפיס לו את כל המכתבים האלה ולתת לו לקרוא אותם. מעניין מה יהיה לו להגיד על זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm