היה שקט בחדר כשנכנסנו אליו. חדר קטן, שלוש מיטות, שלושה חולים. או שאולי שלוש, אני לא יודעת, לא בדקתי. 

התפאורה נראתה מוכרת כל כך. וילונות בין המיטות, כיסאות, מיטות ארוכות שמתאימות לכל בן אדם. שמיכות על המיטות וסדינים של בית חולים. חולה שלובשת בגדים של בית החולים שהיא קיבלה. 

את ההעברה למיטה שלנו, של מד״א, עשינו מהר. הזזנו אותה בזהירות, וכמה דקות לאחר שנכנסנו לשם היא כבר שכבה על המיטה הכתומה והגבוהה שלנו, עם הסדין עם הסמל של מד״א. נראה היה שקצת כואב לה, אבל לא יכולנו לדעת. אף אחד מאיתנו לא דיבר רוסית. 

כשפנינו לצאת עברנו ליד מיטה אחרת. במיטה הזאת שכב חולה מונשם, עיניו עצומות. לידו ישבו אם ובנה, כנראה הבת והנכד שלו. הם ישבו והסתכלו עליו נושם בקושי עם מסיכת החמצן הזו שהיתה לו, ספק ישן-ספק מעורפל הכרה. כאב לי לראות את זה לרגע, עד שנזכרתי בתמונה אחרת. 

צעירה אחת, כנראה בסוף שנות העשרים שלה, יושבת על יד מיטה, המיטה האמצעית בחדר דומה לזה, עם שלוש מיטות זהות למיטות הללו. היא ישבה ליד אדם מבוגר, שגם הוא היה מחובר להנשמה. העיניים שלו היו עצומות והוא נשם בקושי מסוים. היה ברור לכולם, כולל לנערה עצמה, שזה הסוף. ועדיין, היא החזיקה בידו כאילו זה הדבר היחיד שיגרום לו להתעורר. היא הביטה בו בשקט לרגע ארוך, ואז היא התחילה לדבר בשקט, כדי שרק הוא ישמע. הוא לא הגיב- הדבר היחיד שהשתנה היה קצת פעימות הלב שלו. היא דיברה בקול שקט ועד מהרה החלו לזלוג מעיניה דמעות. 

זאת הייתי אני. וזה היה אחד הרגעים הכי נוראיים בחיים שלי. 

היינו היום באסה״ר וכשיצאנו מהחדר הזה באחת המחלקות... הייתי מזועזעת. אני עדיין מזועזעת. 

סבא. אוהבת ומתגעגעת תמיד. 3>

נ.ב, אני עדיין במשמרת. מזל שיש wi-fi בבי״ח.