אתה חושב שאני אובססיבית?

אמרת לי פעם שאתה חושב שדיכאון הוא דבר ממכר, ובגלל זה אני חוזרת אליו כל הזמן. אמרת גם שאופטימיות זו גם התמכרות, אבל זאת פשוט התמכרות מסוג אחר, שאתה מאמין שהיא נכונה.

אני חושבת על סבא ועל הסדר השנה, ועל שלושת החודשים האחרונים. תראה כמה השתנה בשלושת החודשים האחרונים- לפני שלושה חודשים בדיוק היה יום שלישי. בשעה הזאת הייתי בדרך אליכם, כדי לצאת מהגדנ"ע הארור ההוא. אני זוכרת שהגעתי לחדר שלכם וראיתי אותך ספק יושב-ספק שוכב על אחת המיטות, קורא בקינדל שלך. זה התחיל כיום טוב ונגמר כיום רע. ושלושה חודשים אחרי זה ערב פסח, החג הראשון שלנו בלי סבא.

אני יודעת שבמכתב הקודם החלטתי את ההחלטה הנכונה. אני חושבת שאתה היית חושב שזאת ההחלטה הנכונה, אם אני מוכנה לזה, ואני חושבת שאני מוכנה לזה. אני מקווה שכן. יש בי חלק שאומר שלא, אבל אני אף פעם לא בטוחה אם לסמוך עליו או לא.

בכל מקרה...

חשבתי על הדברים האלה ושאלתי את עצמי אם אני אובססיבית וחוזרת להתמכרות שלי לדיכאון גם במקרה הזה. אני לא מרגישה מדוכאת, אני מרגישה בסדר. אני רק מרגישה קצת עצובה ושאני לא מחכה לחג הזה. אני יודעת מה היית אומר- היית אומר שזה טבעי. היית אומר שגם אצלך זה היה ככה. כבר אמרת לי את זה. אני יודעת גם שהיית אומר לי שאני עדיין נראית לך בסדר, ושאין אצלי שום בעיה. ואני מאמינה לך שזה מה שאתה רואה, ובכל זאת אני שואלת את עצמי (ואותך) אם אני לא בסדר.

אני לא כל כך סגורה על התשובה. אני יודעת שאני אובססיבית, תמיד הייתי. אבל השאלה היא אם אני אובססיבית גם במקרה הזה, או שזה תקין שעדיין קשה לי לעבור הלאה ואני עדיין נצמדת למחשבה שהוא פשוט עדיין בבי"ח. אתה חושב שהתמכרתי לזה, ושכל מה שאני עוברת עכשיו הוא לא טבעי?

אני מניחה שזה אחד מהשלבים של האבל. אני כבר לא בדיוק מכחישה, אבל אני עדיין לא כל כך מתמודדת. אני...

אתה יודע מה? אני יודעת מה היית אומר. היית אומר שזה עניין של זמן. שאני כבר רואה שינויים בדרך שבה אני מסתכלת על זה, שאני כבר מתחילה להפנים, ולאט לאט זה יגיע. היית אומרת שזה תמיד מגיע בסוף.

אני מקווה שזה נכון.

חג שמח,

אן.