איך אתה לא מוותר?

אני מניחה שהמחשבה הראשונה שלך, אילו היית קורא את המכתב הזה, היתה "איך אני לא מוותר על מה?". כמו שאני מכירה אותך, אילו הייתי שואלת אותך את השאלה הזאת בעל פה, היית מסתכל עליי עם המבט החוקר הזה שלך, שואל אותי בדממה על מה אני מדברת, כמו כששאלתי אותך מה זה מה שיש בינינו. אם לא הייתי עונה, היית מתחיל לנחש- איך אני לא מוותר על החיים? על האושר?

אבל האמת שזה לא מה שרציתי לשאול. למרות שהבעתי רצון לפגוע בעצמי/להתאבד וכו' יותר מפעם אחת בשנים האחרונות, מעולם לא וויתרתי, ואני לא רואה את עצמי מוותרת, במיוחד היום, אחרי שהראית לי את כל מה שהראית לי. זה משעשע, היינו בנאפיס היום, ואני לא יודעת אם אתה יודע, אבל יש להם ניירות כאלה לשולחן כמו בכל מסעדה, רק ששם יש שם הגדרות של דברים- עונג, אושר וכדומה. ראיתי את האושר ומיד חשבתי עלייך- על האדם שלימד אותי מה זה אושר ("את לא טיפשה, את לומדת"), על האדם שמאמין באושר ומאמין שצריך לעשות הכל בשביל לעשות אותו ("זאת המסקנה ההגיונית ומכאן שכל דבר אחר מנוגד להיגיון").

אבל בכל מקרה, הנקודה שלי היא שעל זה אני כבר לא אוותר לעולם. לא זה מה שאני רוצה לדעת.

אני רוצה לדעת דבר אחר- איך לא וויתרת עליי? איך אתה לא מוותר על אנשים? אני מתכוונת- אני הייתי מייאשת לגמרי- התווכחתי איתך כמעט על כל דבר שאמרת בנוגע לאושר, התווכחתי על החיים, התווכחתי על פגיעה ורגשות והאם זה בכלל אפשרי להישאר שפוי בעולם הזה כשאתה אדם כמוני וכמוך. הייתי בטוחה לגמרי שבאיזשהו שלב תוותר עליי, וכל כך פחדתי מזה שעשיתי מאמץ מיוחד לנסות להבין דברים שאמרת מהר יותר, כדי שאני אוכל להראות לך שלא הכל אבוד ועוד שווה לך להמשיך לנסות.

ובכל זאת, גם כשבמשך חודש התווכחנו רק על האם זה אפשרי בשבילי להיות מאושרת ולשנות דברים, כשאתה המשכת לטעון לאורך כל הדרך שזה קל ואני אמרתי שזה גובל בבלתי אפשרי, גם אז לא וויתרת. גם לא כש - אמנם לא אמרתי את זה במילים, אבל זה לא משנה - המשכתי לטעון שאני hopelessly broken. ובכל זאת התווכחת, עודדת, טענת ושכנעת. איך לא וויתרת?

אני אחדד קצת את השאלה עם סיפור. יש לי שתי חברות, שתיהן במצב לא כל כך טוב. הן מזכירות לי אותי לפני כמה חודשים. אותה אומללות, אותה אמונה בחוסר-יכולת-לשנות, אותה התמקדות בחולשות ובדיכאון... בדיוק אותו הדבר. אני מנסה לעזור להן, מסבירה להן את כל מה שהסברת לי, מנסה לעשות איתן את אותם דיונים שאנחנו עברנו (למרות שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר, כי הן לא דומות לי כמו שאתה דומה לי...), אתה יודע. כתבתי לך על זה כאן גם, אם אתה זוכר. אני מנסה, ובכל זאת שום דבר לא עובר.

אני מוצאת שני דברים עיקריים שונים בין הניסיונות שלי לניסיון (וההצלחה) שלך- הדבר הראשון הוא שאני בכל זאת צעירה מהן בכמה שנים, וקל מאוד להגיד שאני לא מבינה כי החיים שלי קלים. תמיד רואים תקופות קודמות בחיים, בעיקר את הילדות והנערות, כתקופות קלות יותר, למרות שזה לא בהכרח נכון. הדבר השני הוא שהן לא הגיוניות כמוני וכמוך- הן רגילות במובן הזה, לא מתמקדות בהיגיון ובחשיבה עמוקה ואמיתית כמו שאתה ואני אוהבים לעשות. אני בטוחה ששניהם גורמים לזה שקשה לי להכניס להן את זה לראש.

ואז נשאלת השאלה איך אתה לא וויתרת. זה אולי טיפשי, אבל מהתגובות שלך (במיוחד כשאמרתי לך שכבר היו לי מערכות יחסים מיוחדות עם מורים ואתה אמרת שחשבת שזה לא משהו רגיל) אני רוצה להאמין שהשיחות האלה על הפילוסופיה וההיגיון והכל אלה לא שיחות שיש לך עם כל תלמיד שני שלך. אני חושבת שאמרת את זה בפירוש אפילו פעם, אבל אני לא בטוחה ואני לא רוצה להגיד בשמך מה אמרת ומה לא אמרת. אבל כן, מהתגובות שלך עושה רושם שלא לכל תלמיד שלך אתה מטיף במשך חודשים על ההסתכלות הנכונה על החיים ועל שינוי עצמי. אני בטוחה שאתה מנסה לעזור לתלמידים גם בצורה הזאת, אבל משום מה יש לי תחושה שלא בהיקף שעשית איתי, ולא נראה לי שזה רק בגלל שנפתחתי אלייך.

תעצור אותי אם אני טועה (מה שמשעשע להגיד בהתחשב בעובדה שכנראה לעולם לא תקרא את המכתב הזה), אבל העומק בינינו נבע מזה שהיינו באותו המקום באותו הגיל. זאת אומרת, כמה פעמים אמרת לי ש"המחשבות שלך אלה המחשבות שהיו לי בגילך"? אני מניחה שזה גרם לך לנסות לשכנע אותי יותר, בדיוק בגלל ש, כמו שאמרת לי פעם, רצית ש"תהיי חכמה יותר ממני בגילך". אני מניחה שרצית לעזור לילדה שנראתה בדיוק כמוך להימנע מהטעויות שאתה עשית כשהיית בגילה, ובגלל זה גם השקעת אולי יותר ממה שהיית משקיע עם תלמידים אחרים. כמו שאמרתי קודם, אני מניחה שגם ההתקדמות שהראיתי היתה שווה את זה (בכל זאת, אתה אנושי, וקשה לי להאמין שהיית ממשיך בלי להשתגע אם לא הייתי מתקדמת מילימטר כל כמה זמן), ואני בטוחה שמדובר גם באכפתיות הזאת שלך כלפי כל התלמידים שלך, אבל אני חושבת שיש בזה גם את מה שהסברתי כרגע. אני מקווה שאני לא טועה או מגזימה, אבל ככה זה נראה ונשמע מהיחס, מהתגובות ומההטפות. להזכירך, "אבל כן, לשאלתך, אני רואה פוטנציאל". זה בדיוק מה שגורם לי לחשוב שכשראית את הפוטנציאל הגעת למסקנה שאתה צריך לעשות כל מה שאתה יכול כדי לעזור לו להתגשם.

כל זה אומר לי שלא יהיה לי קל לשכנע אותן כמו שהיה לך לשכנע אותי. זאת אומרת, זה לא היה קל, אפילו לא לרגע, אבל אם זה היה קשה, לשכנע אותן כנראה יהיה קשה יותר, פשוט כי הן לא... אנחנו. 

ובכל זאת, קשה לי להאמין שאני היחידה שאתה מנסה לשנות. אני מכירה אותך- אכפת לך מכל התלמידים שלך, בלי קשר למי הם, מה הם, או איך הם. אני בטוחה שאתה מנסה לעזור במישור הנפשי גם לשאר התלמידים שלך, ולא רק לאן. ואז נשאלת השאלה איך אתה לא מוותר. אמרת לי פעם שזה משגע אותך כשאנשים לא מבינים דברים שנראים לך ברורים (זה כל כך כמוני...), ואני לא מניחה שזה שונה כשמדובר בתלמידים. כמה פעמים ראינו בכיתה איך אתה לא מוכן לעצור דיון עד שהילד שמולך משתכנע? אבל בכל אופן, אני יודעת שאתה סבלני יותר ממני, מה שבטוח עוזר לך.

אז איך אתה לא מוותר? איך אתה לא מתייאש? איך אתה לא מחליט לתת להם לעשות את הטעויות שלהם? 

עכשיו כשאני חושבת על זה, כאן יש לי שתי אופציות. האחת, שאפילו אתה מוותר על אנשים לפעמים, ואני פשוט רואה אותך באור ורוד מדי, שנובע מזה שאתה הצלחת לשנות אותי למרות שהפרעתי לתהליך לאורך כל הדרך. אבל בסופו של דבר, נראה לי שקל יותר לשנות אותי, מישהי שמקשיבה להיגיון וחושבת כמוך (יעני, אתה מבין את הראש שלי ממש טוב), מאשר מישהו מנותק לחלוטין.

אני מעדיפה להאמין שזה לא נכון, למרות שאני לא יודעת (עדיין לא ירדתי לרמת אובססיביות שבה אני עוקבת אחרייך ומחפשת מידע על התלמידים שלך, ואני גם לא אגיע לשם, תודה לאל). אז בוא ננסה לחשוב למה אתה לא מוותר.

אני יודעת שאתה רוצה לעשות שינוי. בגלל זה עשית מה שעשית אחרי הצבא, בגלל זה פנית להוראה אחרי זה. אמרת לי פעם שהגעת להוראה באותה הדרך שהגעת למקצוע הראשון שלך- מתוך רצון לשנות. אז אני יודעת שאחת המטרות שלך היא לשנות אנשים, והיית רוצה, אם היית יכול (כמוני...), לשנות את העולם כולו. ואתה בנאדם טוב- כשאתה רואה מישהו סובל אתה תמיד תנסה לעזור לו. אני רוצה להאמין שלמרות שאנחנו לא מדברים היום, אם היית רואה אותי יושבת על הרצפה בכניסה לבניין ביה"ס ובוכה, היית עוצר לשאול מה קרה. על הסבלנות שלך כבר דיברנו- סבלנות שאין לי מושג מאיפה אתה מביא אותה, אבל אני רואה אותה גם בי לפעמים כשאני עוזרת לאנשים במתמטיקה.

ואלה, שלושת אלה מספיקים? כי מצד אחד, אני מרגישה רצון וצורך לעזור להן. הן חברות שלי, למה שאני לא אנסה לעזור להן? מצד שני, יש את הייאוש הזה, את המחשבה ש"אני גם ככה כנראה לא אצליח, הן מתעלמות ומה הטעם?". אז שלושת התכונות שציינתי מספיקות, או שיש בך עוד משהו שלא נותן לך לוותר אף פעם?

אני מניחה שאני לעולם לא אדע.

שתהיה שבת נהדרת. תשמור על עצמך.

אן.