נכון, אלה לא האפס & דאונס שהיו לי לפני כמה חודשים, זה משהו יציב יותר, אבל זאת עדיין סוג של הצפה של רגש. למען האמת, זה היה טוב אם זה היה רק רגש אחד. אבל זה לא בדיוק מה שזה.
אני כועסת. אני כועסת כי כולם בבי"ס הזה הולכים נגדי כל הזמן. אני כועסת כי קבעו לנו תגבורים לא קשורים למציאות לחודש הקרוב וביטלו לנו שיעורים שבהם עדיין לא גמרנו את החומר. אני כועסת כי נמאס לי מביה"ס הזה. אני כועסת כי נמאס לי מאידיוטים. אני כועסת כי נמאס לי שמתעלמים ממני במקום הזה. אני כועסת כי אנשים לא משתמשים בראש שלהם לפני שהם מדברים או עושים משהו, וזה מעצבן אותי. באופן טבעי, רוב הכעס מופנה כרגע לביה"ס, למטומטמות (היו לי כינויים הרבה פחות יפים, אבל בחרתי להיות מתורבתת) שהן המנהלת והמחנכת שלי.
אני עצובה. אני עצובה כי אני מתגעגעת. אני מתגעגעת לסבא. אני מתגעגעת למר ג'. אני פשוט מתגעגעת. הצלחתי לכתוב אתמול על סבא סופסוף, וגם בכיתי קצת, מה שגרם לי להרגיש קצת יותר טוב. דיברנו היום קצת על מר ג', ומצאתי את עצמי מתגעגעת גם אליו היום. נזכרתי בדברים טובים שהיו. ניסיתי למצוא כמה שיותר זיכרונות משניהם, אבל קשה לי כל כך לזכור דברים לפני החטיבה, שכמעט ואין לי זיכרונות מסבא. זה כואב.
אני גם קצת שמחה. יצא לי לכתוב המון היום, זה דבר טוב. עשיתי קצת מתמטיקה לקראת המתכונת ביום שלישי ואני די בסדר. היתה מתכונת באנגלית והיה בסדר. עליתי בדירוג בהייקיו ועשיתי בוחן בקיאות של ה-VocabuLab... בסך הכל, דברים בסדר. אז אני בסדר.
ובכל זאת, אני רוצה לנקום. אני יודעת לא להתמקד בנקמות, זה כבר לא מרכז החיים שלי, אבל אני עדיין אוהבת לדמיין את הנקמות שלי. לראות איך אני פוגעת באנשים שפוגעים בי כרגע. על האנשים הישנים ויתרתי, כי אני כבר לא רודפת אחרי נקמות - זה הפסיק להיות מעניין - אבל אני מנסה לחשוב על דברים כמה שיותר מקוריים.
ואני מרגישה גם קצת רדומה. כאילו הקפה ששתיתי הבוקר העיר אותי רק לכמה שעות לפני המבחן, ועכשיו אני חוזרת לחוסר הערנות שהייתי בו. רק שהגוף שלי לא עייף, רק הנפש. וזה מוזר. זה כמעט כאילו אני רואה דברים מהצד.
ובסך הכל, אני די שלווה. זאת אומרת, אני מרגישה את כל הרגשות האלה והכל, אבל המוח הרציונלי ער ואחראי, ואני לא מרגישה שאני עלולה לאבד שליטה. אני לא מרגישה שהרגשות שולטים בי כמו פעם. וכאמור, אני קצת מסתכלת על זה מהצד, אז החלק הזה קצת שלו.