מה שלומך?

האמת היא שאני עייפה. אני לא חושבת שזאת עייפות פיזית- אני חושבת שזאת עייפות נפשית. האמת? אני לא חושבת, אני די בטוחה.

אני מסתכלת על השנה האחרונה. אני נזכרת בתחילת השנה, כשגיליתי שאני אצטרך ללמוד שני מקצועות במקביל. אני נזכרת בקריסה טוטאלית שלי כל כמה זמן, כשזה נעשה ממש קשה וכבר לא היה לי כוח להמשיך להיאבק. אני נזכרת בכעסים, ברגעים שבהם הרגשתי שאני צריכה להרוג מישהו (ועדיף מבית הספר) כדי להרגיע את עצמי. אני נזכרת גם בהמון רגעים טובים שלי איתך- בהפסקות, בשיעורים, במיילים, בהכל. אני נזכרת איך אתה היית הבנאדם היחיד שהצליח לעורר בי שמחה כלשהי לאור ההגעה לביה"ס. אני נזכרת איך אתה היית הבנאדם היחיד שהאמין בי.

ואני יודעת שכבר סוף השנה, והסיוט הזה עומד להיגמר בקרוב, אבל האמת היא שאני עייפה. אני עייפה כי עברתי כמעט עשרה חודשים של הסיוט הזה, חלקם טובים יותר וחלקם (בערך מאותו יום בינואר) פחות. אני עייפה כי נכון שאם יש מישהו שמסוגל ללמוד שני מקצועות במקביל זאת אני, אבל גם לי זה לא קל. אני עייפה כי הייתי יכולה להיעזר בתמיכה ובהבנה ובעזרה של הבנאדם שמבין אותי יותר מכל אחד אחר בעולם, אבל דווקא אליו אני לא יכולה לפנות. אני עייפה כי מה שעברתי במקום הזה בחודשים האחרונים זה משהו שאף אחד לא צריך לעבור.

Can you blame me?

מאז הבגרות במתמטיקה אני במצב לא כל כך טוב. כאמור, דיברתי עם MIG אחריה (תודה לאל שהוא היה פה), והרגשתי קצת יותר טוב, אבל אני עייפה מאז אותו הערב ואני מרגישה שאני עלולה לקרוס. אין לי כוח לעשות כלום, למרות שיש לי מתכונת מחר ושתי בגרויות בשבוע הבא. יש לי לו"ז נהדר ש-MIG עזר לי להכין, אבל אני כבר לא עומדת בו ומתחילה לתהות אם אני בכלל אצליח לעמוד בזה, בכל עניין הבגרויות והפסיכומטרי ביחד. אני כבר לא בטוחה שאני בכלל מסוגלת לעבור את התקופה הזאת.

ואז אני מתגעגעת אלייך.

לא הייתי בכזה דאון כבר כמה חודשים. כולם מסכימים שאני יציבה, כולם מסכימים שאני בסדר בסך הכל. ואני חייבת להגיד שכמובן שלא התגעגעתי לתחושה הזאת. אני מנסה להיאבק בזה כמו שלימדת אותי, לעבור את זה ולהמשיך הלאה, אבל יש רגעים שבהם אני מרגישה שזה מנצח, ואני כבר לא בטוחה מה לעשות עם עצמי. וברגעים האלה אני נסגרת בתוך עצמי ומתפללת שהיית יכול להיות איתי, לעזור לי עם זה, לתת לי את הכוח שאתה תמיד נותן לי ואת השלווה שאתה תמיד מעביר לי. הייתי רוצה לבוא אלייך ולספר לך, לבקש עזרה, לבקש שתיתן לי קצת מהחוזק שלך, אבל אני יודעת שזה הדבר היחיד שאסור לי לעשות. ואין לך מושג כמה זה הופך את הכל לקשה יותר.

כל פעם שהיה לי קשה במהלך השנה הזאת, חשבתי עלייך. חשבתי עלייך כי זה תמיד גרם לי לחייך, תמיד גרם לי לרצות לעשות את הכי טוב שאני יכולה. תאר לך- זוכר שביום ההורים במחצית הזאת דיברנו על ציונים ואמרת שאני צריכה לשפר בלשון במקום לדאוג ל-91 באזרחות? היה לי מבחן בלשון כמה ימים אחרי זה וקיבלתי 87. שיפור של 12 נק' מהמחצית הקודמת. זה לא יכול להיות צירוף מקרים.

ואתה יודע למה? גם כי אתה חשוב לי, ותמיד תהיה חשוב לי, ואני תמיד אעריך את דעתך מעל הדעות של כמעט כל האנשים האחרים בחיים שלי, אבל גם כי אתה תמיד האמנת בי. "אני רואה פוטנציאל," אמרת לי. לאורך כל הדרך עודדת אותי לעשות עוד ולעשות טוב יותר, פשוט כי אני מסוגלת. תמיד האמנת שאני מסוגלת. כשבאתי אלייך אחרי המבחן הראשון שעשיתי עם MIG במתמטיקה, על סף דמעות, רק אמרת לי שאתה בטוח שזה לא נורא כמו שזה נשמע ושעשיתי טוב יותר ממה שאני חושבת. בסוף צדקת - זה היה 90, ממש לא נכשל.

ועכשיו... וול, עכשיו אין לי אותך. יש לי רק את מה שלימדת אותי. זה המון, וזה עוזר לי המון... אבל אני מתגעגעת אלייך.

ואין לך מושג כמה אני עייפה.

יש לי התלבטות בנוגע לטיפול שלי.

דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי אתמול, בין היתר. על שאר הדברים לא הייתי מדברת איתך גם אם היינו מדברים עכשיו - זה לא המקום שלך בחיים שלי (גם אם יש לי תחושה שאתה לא מאמין לי כשאני אומרת שאף פעם לא ראיתי אותך כפסיכולוג), אבל על זה אני תמיד חושבת לעצמי שהייתי רוצה לדבר איתך, כמו גם על מאה דברים אחרים שמציקים לי כרגע.

אני במקום טוב. אני באמת במקום טוב. נכון שאני עייפה עכשיו ונכון שהייתי שמחה ללכת לישון ולהתעורר ב-12 ביולי, אבל בסך הכל, אני במקום טוב. לא יודעת אם אני מאושרת, אבל אני במקום שאני מרוצה ממנו. כרגע, לפחות. לכרגע זה מספיק, ואני עוד חושבת ומתפתחת ומבינה. וככל שאני אמשיך ללמוד פסיכולוגיה (MIG המליץ על ספרים להתחיל ללמוד איתם, ואני חושבת שאני אבקש ממנו להביא לי אותם מהאוניברסיטה) אני אתפתח עוד יותר ואבין עוד יותר. אין לך מושג כמה אני גאה בזה. או שבעצם יש לך, כי גם אתה כזה.

כמו שכבר כתבתי לך, בתקופה האחרונה אני מרגישה קצת תקועה. אני מרגישה שזה לא הולך לשום מקום ושאנחנו עומדים במקום. אני מרגישה שאני מתפתחת יותר לבד ומבינה יותר לבד מאשר שם. ואני מרגישה שאני רוצה לנסות להמשיך לבד, לראות מה קורה כשאני מבינה דברים בעצמי ו, כן, גם עושה את הטעויות שלי. זה מרגש אותי לא פחות משמרגש אותי להצליח דברים לבד.

ואתה מבין, חשבנו על זה אתמול, והגענו למסקנה שכרגע יש שתי אפשרויות. יש את האופציה של להמשיך... ויש את האופציה של לעצור.

העניין הוא שאני לא חושבת שזה יהיה נכון לעצור כרגע. זה נראה לי צעד קצת גדול מדי, אתה יודע? אבל מצד שני... אני יודעת שאני לא יכולה להמשיך כמו שזה, כי אני מרגישה שכרגע זה לא תורם לי כלום. יש עוד כמה דברים שהייתי רוצה להעלות, ואני גם מתכוונת להעלות, אבל אחרי זה... וול, אחרי זה אין כלום.

אז מה הלאה?

אני מנסה לחשוב מה אתה היית אומר. אני יודעת שהיית מבין אותי- אמרת לי כבר שהלכת נגד קירות עד שהצלחת, ואתה תבין למה גם אני רוצה לעשות את זה, פשוט כי אנחנו דומים. אבל מה היית אומר? מה היית מציע לי לעשות? על מה היית מציע לי לחשוב?

הלוואי שהייתי יכולה לשאול אותך את השאלות האלה.

מתגעגעת,

אן.

ד"א, ראית מה כתבו בעיתון היום על הבגרות במתמטיקה? סטודנטים שנה שנייה במקצועות מדעיים התקשו לפתור את זה! הא, ומשרד החינוך חושב שאנחנו מגזימים? הם לא חכמים במיוחד, הא?