מצפון זה דבר מעניין.

כשדיברתי עם MIG בטלפון ביום שלישי אחרי הבגרות (הארורה) במתמטיקה, אמרתי לו ששיגע אותי שכל הילדים היו עסוקים בלהעתיק אחד מהשני. הם דיברו תוך כדי המבחן, החליפו תשובות ורעיונות... וזה שיגע אותי. לא רק בגלל שהם לא סתמו את הפה לרגע ולא הצלחתי להתרכז, אלא גם בגלל שמדובר ברמאות, ואישית, אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה על לרמות בבחינה, לא משנה כמה קשה לי. אני זוכרת שהעתקתי פעם אחת בבחינה בחשבון בכיתה ה' או ו' ומאז זה קצת רודף אותי.

אבל כשסיפרתי את זה ל-MIG (את החלק הראשון, כמובן, לא על היסודי), הוא אמר שהוא לא מופתע. זאת אומרת, הוא היה מופתע מזה שלא היתה השגחה בבגרות ושנתנו להם לדבר ולהעתיק אחד מהשני, אבל הוא לא הופתע שהם עשו את זה. הוא אמר לי שהוא יודע שאפילו התלמידים הכי שקטים וטובים שלו, אם הוא היה נותן להם את האפשרות להעתיק, היה עושה את זה. הוא אמר שכל התלמידים בגיל הזה היו מעתיקים אילו הם יכלו לעשות את זה בלי להיתפס (אני לא מסכימה עם ההכללה, אבל בגדול נראה לי שזה נכון), ושהוא לא מופתע שזה קרה במבחן הזה. שאלתי אותו איך זה יכול להיות, למה הם לא עושים את זה לבד ולומדים לבד, והוא אמר לי שזה לא שהם לא לומדים, אבל תמיד טוב לדעת שלא טעית בתשובה שלך.

ואז חשבתי לעצמי שזה אחד הדברים הכי נוראיים ששמעתי אי פעם. בדיוק כי זה נכון - אילו הם היו יכולים, רוב האנשים באמת היו מעתיקים אחד מהשני, בטח ובטח שבגיל הזה. ואני חושבת לעצמי שזה אומר משהו נוראי על החברה שלנו, אם אנחנו לא יכולים לחנך את הילדים שלנו לא להעתיק.

אני מסתכלת עליי כהשוואה. יכול להיות שאני שמה את הרף שלי במקום קצת גבוה מדי (נו, מה עוד חדש?), אבל אני חושבת לעצמי שבענייני מוסר עדיף שהרף שלנו יהיה במקום גבוה מדי מאשר נמוך מדי. ותנו לי להרחיב את זה קצת - אם אנשים מרגישים שזה בסדר לאיים על המפקחת של המתמטיקה (WTF?!) או שזה בסדר לפגוע באנשים אקראיים שמציקים לך, יש לנו בעיה קטנה. קטנטנה.

איך מתפתח מצפון? אלה ערכים שאנחנו לומדים, לא? מדובר, בעצם, אם אני חושבת על זה, ביכולת להבנת המשמעות של המעשים שלנו. כלומר, הבנת המשמעות האמיתית של המעשים שלנו, הדרך שבה הם פוגעים באנשים אחרים ובנו, ובאכפתיות כלפי עצמנו וכלפי אנשים אחרים. מדובר בלהצליח לראות מה באמת אנחנו עושים דברים ואפילו מאיזה סיבות אנחנו עושים דברים, ולמה לא כדאי לנו לעשות את הדברים האלה. זה לא דורש רק את היכולת להבין, אלא גם את האכפתיות כלפי הסביבה, כי בדרך תמיד מגיעים לפגיעה באנשים.

מה שמסביר למה לרוב הטינייג'רס אין את זה. אפשר להאשים גם את ההורים שלהם בזה, ואני מניחה שההורים של חלקם באמת חלקית אשמים בזה, אבל אני לא חושבת שזה רק חינוך מהבית. אני חושבת שאפשר ללמד אותך בבית, לגרום לך לעקוב אחרי דברים ואז לשנות את דעתך. אני מתכוונת, אם ניקח את הדוגמא מקודם, תראו כמה אנשים רימו במבחנים בכיתה א' וכמה בכיתה י"א. חלק מהאנשים נשארים אותו הדבר, אבל חלק משתנים בתקופת הילדות. וזה עניין של... איך מר ג' אמר? לא IQ אלא בינה, יכולת הבנת המשמעות וההשתלשלות של המעשים שלך.

ואם חושבים על זה ככה, אני לא מאמינה שאפשר להכניס לאנשים את זה בכוח.

אבל זה כן גורם לי לתהות- אם אפשר להכניס לאנשים את זה בכוח, נגיד שזה היה אפשרי ביקום כלשהו, מה זה היה עושה? כמה מהר זה היה מבגר אנשים? איך העולם שלנו היה נראה? אפשר להאמין שיותר טוב, נכון? עוד היו פסיכופתים אקראיים, אבל זה היה נראה פחות נורא מאשר עכשיו.

אבל זה משהו שכן צריך להגיע אליו לבד, עם הזמן, ככל שמתבגרים, מבינים יותר ומשתנים.

וזה מביא אותי לעוד נקודה מעניינת- לכולנו יש תבניות התנהגות מסוימות, שנכונות לאורך כל החיים שלנו (אלא אם באמת עשינו שינוי משמעותי בחיים). זה מעניין לראות איך חלק מהאנשים שמעולם לא היה להם מצפון גם לעולם לא יהיה להם מצפון, ובניגוד אליהם איך חלק מהאנשים מתבגרים ומבינים מה נכון ומה לא נכון לעשות. זה מעניין לראות איך חלק מהאנשים תמיד ברחו ותמיד יברחו, וחלק ילמדו לאט לאט שלברוח זה לא הדבר הנכון בחיים. ואז אני שואלת את עצמי... איך תבניות ההתנהגות הבסיסיות ביותר שלנו משתנות? אם בכלל?

אני יכולה לתת עוד דוגמא מעניינת בקטע הזה- חזרתי לראות סטארגייט בזוגות ומעלה היום. מאז אתמול בערב אני במצב רוח מתנדנד, והחלטתי היום שאני רוצה "להטביע" את עצמי בסטארגייט, כמו שהייתי עושה פעם. אמרתי בהתחלה שאני כבר לא עושה את זה, אבל האמת היא שבמצב הרוח הירוד שבו הייתי, כבר לא היה לי אכפת כל כך מכל מה שעשיתי עם מר ג'.

אז הנה, חזרתי לתבנית ההתנהגות המוכרת לי. לתבנית של לברוח מהעולם ולנסות להעמיד פנים שאני חוקרת את הגלקסיה יחד עם הצוות האהוב עליי. אבל מצד שני, עדיין יש שינוי. אני מודעת לזה שאני חיה בעולם האמיתי, אני באמת חיה בעולם האמיתי. אני לא כל כך רוצה לעשות את זה בשלושת הימים האחרונים, אבל אני עושה את זה בכל זאת. אפילו למדתי למתכונת שיש לי מחר.

אז מה זה בדיוק? גם זה עניין של הבנה של המשמעות של מה שאני עושה? הבנה של זה שאני אהיה אומללה לנצח אם אני אמשיך בדרך הזאת, אז אני מנסה ללכת בדרך אחרת?

אולי בגלל זה לכל כך הרבה אנשים קשה לעשות שינוי אמיתי בתבניות ההתנהגות ובחיים שלהם. כי הם לא רוצים להבין באמת את המשמעות של מה שהם עושים. הם יודעים שהם אומללים, אבל הם לא בדיוק מבינים את זה, מעדיפים להעמיד פנים שהכל יהיה בסדר מתישהו, ולא רק לא יודעים מה לעשות. אני מניחה שזה נכון לחלק.

אבל זה באמת נושא מעניין. אני חייבת כבר ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, זה מרתק.

אן.