ההרגשה הזאת שיש יותר מדי לעשות, שאין זמן לנשום, שיש יותר מדי מחשבות, שיש לי בלאגן בראש. ההרגשה הזאת של הגעגוע המטורף וחוסר היכולת להשלים עם זה שמשהו נגמר. ההרגשה הזאת שאני פרנואידית מדי אבל אני לא יכולה לתת לעבור הלאה כי אני באמת מאמינה שמישהו נמצא כאן. ההרגשה הזאת שאני עייפה וכבר אין לי כוח לשנה הארורה הזאת. ההרגשה הזאת שאני רק רוצה לישון.
אני יודעת שאני מגזימה עם הפרנויות, וגם אמא צוחקת ועוברת הלאה, כי שתינו יודעות מאיפה זה מגיעה, אבל אני באמת מרגישה שמישהו תמיד נמצא שם. שם, כאן, זה לא משנה. ואם זה מישהו מסוים אז אני לא רוצה לפגוע בו ואם זה מישהו אחר אז צריך להיזהר במה שאומרים ובכל מקרה צריך תמיד לחשוב לפני שמדברים.
ואני יודעת שאני מגזימה עם האובססיביות בימים האחרונים, אבל אני באמת מרגישה מין עייפות כזאת וקול קטן שאומר שאני לא מסוגלת לשרוד את הטירוף הזה עד ה-11 ביולי. אני יודעת שאני מסוגלת לעבור את זה בהצלחה, אבל כבר אין לי באמת כוח להתמודד עם זה, כל המרץ שהיה לי בהתחלה נעלם ועכשיו באמת כבר לא בא לי לעשות את כל זה. ועם כל זה קשה לי לא להיות אובססיבית, כי אני מתגעגעת לבנאדם הכמעט-יחיד שהצליח לדחוף אותי קדימה ברגעים הכי קשים שלי.
ואני יודעת... אני פשוט יודעת שהכל מאורגן אצלי והכל בסדר, ואני יודעת בדיוק מה אני עושה ולאן אני הולכת, אבל זה מרגיש כאילו חזרתי כמה חודשים אחורה והפעם אין לי את מר ג' שיבוא להציל אותי. ואני שואלת את עצמי אם אני אראה מצוקה, הוא יבוא לעזור או שהוא יעדיף להישאר רחוק? אבל אני לא באמת רוצה לנסות, כי זה מספיק קשה כבר ככה.
ואני פשוט נעשית קצת עייפה.
עשיתי איזה מבחן, ובעוד שאמא שלי וכל האנשים שאני מכירה בערך יצאו נורמלים, אני יצאתי פסיכופתית. זה אמור להגיד משהו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm