היא התיישבה ונשענה כנגד הקיר, משעינה כנגדו גם את ראשה וגם את גבה. היא נאנחה עמוקות ואז עצמה את עיניה והחזיקה את ידיה מסביב לברכיה המקופלות, ממתינה.

היא שמעה צעדים מתקרבים לכיוונה. היא ידעה שזה הוא - אחרי כל הזמן הזה, היא זיהתה את קול פסיעותיו גם בחדר הרועש ביותר שבו היתה. היא ידעה שבעוד רגע תיאלץ להתמודד איתו, אבל העדיפה להמשיך לחלום, רק לעוד רגע אחד. לראות את הזוהר של העבר רק במשך רגע קצר נוסף לפני שתיאלץ לחזור אל ההווה.

ברגע שפקחה את עיניה והביטה בו עלה רגע נוסף במוחה.

היא נדה בראשה קלות, מתנערת מאותו הזיכרון. אז היא קמה במהירות, בדיוק כשהוא הגיע אליה.

הוא עצר בהפתעה משראה אותה. לרגע היא ראתה תהיה בעיניים הירוקות-כחולות שלו שאהבה כל כך, אך משהוא הבחין בכאב שבעיניה השאלה האילמת התחלפה בדאגה. היא ידעה שעדיין אכפת לו. היא ידעה. היא לא ידעה איך להוכיח את זה, מה יגרום לו להראות לה שעדיין אכפת לו ממנה מספיק בשביל לשאול, בשביל לדאוג, אבל היתה לה תחושה שעדיין אכפת לו.

"הכל בסדר?" הוא שאל. הוא העיף מבט לעבר החדר שאליו הלך, לפני שסימן לה לשבת שוב במקום שבו היא ישבה. הוא התיישב מולה, מניח את הטלפון שלו על הרצפה ביניהם.

"אני מצטערת," היא לחשה. "אני מצטערת. אני יודעת, עשיתי טעות. אני יודעת שעשיתי טעות. זאת היתה טעות נוראית. הייתי בלחץ, והגזמתי, ושכחתי מי אני ואיפה אני. שכחתי מי אתה. אבל אני יודעת שאתה עדיין סומך עליי. לא היית מראה לי את הספר אם לא היית סומך עליי שאני לא אנסה לעשות כלום. אני יודעת שאתה יודע שאני לא מנסה להפר שום חוק. אתה חושב..." היא נשמה עמוקות, "אתה חושב שתוכל לתת לי הזדמנות שנייה? אני... אני מתגעגעת אלייך. אני לא רוצה שום דבר גדול, רק שנדבר מדי פעם. אני רוצה שהכל יהיה בסדר. אני יודעת שאני יכולה לעמוד בזה הפעם, אני יכולה. באמת. בבקשה... אתה חושב שנוכל לנסות שוב?"

"אני יודע," הוא אמר בשקט, "אבל אני לא חושב-"

"בבקשה." התחינה שבקולה היתה נואשת כל כך, שהוא לא יכול היה שלא לעצור ולהקשיב לה. "אני יודעת שהפעם הכל יכול להיות בסדר. אני יודעת שהפעם זה יכול להיות טוב. אין לך מושג כמה השתניתי. אין לך מושג כמה אני שונה מהנערה שראית במרץ. אין לך מושג כמה עבודה עשיתי. תשאל את מי שאתה רוצה. לא חשבתי שבני אדם יכולים להשתנות, אבל אני שונה, ואני לא צריכה אנשים באותה הצורה שבה הייתי צריכה אותם. וטוב לי, באמת טוב לי. אבל... אני כל כך מתגעגעת לשיחות איתך. אני יודעת שאתה לא נותן הזדמנויות שניות, אני יודעת, אבל משום מה נראה שסמכת עליי בכל זאת אחרי מה שקרה. אז בבקשה, בבקשה תיתן לי לנסות שוב. להראות לך שאני יכולה."

"זה מה שניסיתי להגיד לך," הוא המשיך באותו הטון השקט והרגוע, למרות הדמעות שהופיעו בעיניה. "את לא צריכה אותי. את לא צריכה אותי בשביל להתקדם, בשביל שיהיה לך טוב בחיים. את יודעת שזה נכון. תאספי סביבך את האנשים שאת אוהבת ותמשיכי הלאה. אני יודע שאת לא אוהבת את זה, אבל זה הדבר הנכון בשבילך."

"לא." הקול שלה רעד. היא הזדקפה במקומה, ובעיניים בורקות מדמעות השיבה לו מבט שהיה גם מתחנן וגם נחוש. "אתה טועה. אני לא צריכה אותך בחיים שלי ככה, כמו שהייתי צריכה אותך אז. אבל אני רוצה וצריכה אותך בחיים שלי. כידיד. מישהו שאני יכולה לדבר איתו על דברים, על סתם דברים, ספרים ודיונים פילוסופיים כמו פעם." היא עצרה לרגע, נושמת באיטיות. "אני יודעת... אני יודעת שעשיתי טעות. אני יודעת שזאת הטעות שלי, אני יודעת שאני אחראית לכל הסיפור הזה. ואין לך מושג כמה זה כואב לי. אני כבר לא מתחרטת על העבר שלי, אני מסתכלת אחורה ואני מסוגלת להיות שלמה עם זה, אבל... אבל כשאני נזכרת בזה... אין לך מושג כמה זה כואב. אני מתגעגעת כל כך לנוכחות שלך בחיים שלי. לא במובן העמוק - במובן החברי, כמו שהיינו לפני שהתחלנו להיכנס לעומק הזה. העובדה שהרגשתי איתך בנוח אחרי כמה פעמים שבהן דיברנו... אין לך מושג כמה זה משמעותי.

"ואני רק... אני רק רוצה שהכל יהיה בסדר. אתה יודע למה אני מתכוונת? שנהיה חופשיים שוב, כמו בהתחלה. כשהיינו קצת יותר, אבל זה היה בסדר. כשסתם דיברנו על דברים. כשידעתי שאתה שם ולא התכוונתי להשתמש בזה. אני יודעת שגם אתה נהנית מזה, ראיתי את זה עלייך. לא היית נותן לזה להימשך ככה אם לא היית נהנה. הזדמנות שנייה. זה כל מה שאני מבקשת."

"נהניתי," הוא הודה. "אבל זה לא משנה. ראית מה קרה בפעם הקודמת. היו שם יותר מדי רגשות מבחינתך בשביל שנוכל לחזור למקום שבו היינו. אני יודע שאת חושבת שעברת הלאה, אני רואה שאת מאמינה בזה, אבל אני לא בטוח שזה נכון. אני לא מדבר כקורא מחשבות," היא חייכה מבעד לדמעות, כי את המשפט הזה הוא כבר אמר לה פעם, "אלא רק מביע את דעתי. אבל אני חושב שיש לך יותר מדי מטען בשביל לנסות לחזור למקום שבו היינו."

"ומה איתך?" היא הרימה גבה. "אתה לא חושב שגם לך היה אז? אתה לא חושב שהפחד שלך שאני אנסה לעשות משהו גם הוסיף לבעיות שאני יצרתי? גם לך היה שם יותר מדי מטען, וגם אתה לא הצלחת לעבור הלאה. ואתה יודע את זה בדיוק כמו שאני יודעת את זה."

"לא אמרתי שלא. אבל השורה התחתונה היא שאת עדיין לא מוכנה לזה."

"תקשיב..." היא רכנה קדימה. היא הרגישה את הדמעות חוזרות למקומן בעיניה, מוכנות להתחיל לזלוג במורד פניה ברגע שתאפשר להם. "אני יודעת שאתה מכיר אותי יותר טוב משאני מכירה את עצמי. אני יודעת שאתה מבין אותי יותר טוב משאני מבינה את עצמי ולפני שאני מבינה את עצמי. אבל אני בטוחה גם שאתה מכיר את הכאב הזה... של לאבד את הבנאדם הכי חשוב שאי פעם נכנס לחיים שלך, אני בטוחה. ואני לא יכולה להפסיק... אני לא יכולה להפסיק לחזור לשבוע ההוא ולהרגיש את הכאב הזה, כי זה היה אחד הדברים הכי כואבים שעברתי.

"ואני יודעת... אני יודעת שאני צריכה להמשיך הלאה, וזה חלק מתהליך ההתבגרות, ואני יודעת שאני עדיין לא במקום שבו אתה נמצא, ואני מעניקה לכאב הזה יותר מדי כוח עליי... אבל זה משהו שאני עדיין עובדת עליו. להרגיש טוב עם העבר שלי, גם עם הטעויות שעשיתי וגם עם הדברים הטובים. ובגלל זה אני לא מבקשת את עזרתך שוב. אני לא מבקשת שתחזור איתי למעמקים של הנשמה שלי ותעזור לי לתקן את עצמי שוב. אני רק מבקשת... שאני אוכל לבוא אלייך עם ספרים ודברים שאני לומדת - אני מתחילה ללמוד פסיכולוגיה עכשיו, ואני כל כך רוצה לעבור על זה איתך. זה הדבר היחיד שאני רוצה. שנדבר שוב כמו שהיינו מדברים אז, שאתה היית פתוח איתי ואני הייתי פתוחה איתך, אבל לא במובן הרגשי העמוק. אתה זוכר? זה היה נהדר.

"בבקשה," היא לחשה, עוצרת את עצמה לפני שהושיטה את ידיה כדי להחזיק בידיו. "בבקשה. אני יכולה לעשות את זה הפעם. לא יהיו מטענים ולא יהיו טעויות. הזמן הזה הוכיח לי שמה שאני באמת מתגעגעת אליו זה רק הידידות הזאת שהיתה לנו. זה כל מה שאני מבקשת."