אני מאבדת את השפיות.

אני רואה בדמיון שלי את ההבעה הלא-מסכימה-וקצת-מפקפקת על הפנים שלך ושומעת את הקול שלך אומר שאני שפויה לחלוטין. אז אתה צודק, אני שפויה לחלוטין, מעולם לא הרגשתי יותר שפויה. המצב שלי באמת נהדר. אני גאה בכל העבודה שאני עושה. לא הייתי במצב טוב יותר במובן הרגשי כבר שנים, אם בכלל הייתי במצב כזה. אני שפויה, הכל בסדר בתוך הנפש שלי, ואתה צודק לחלוטין.

לא זה העניין.

אתה יודע שאנחנו עושים כרגע עבודה קבוצתית ברפואה? זה איזה פרויקט של חמש יחידות, משהו רציני באמת, שדורש מחקר, קריאה של ספרות מקצועית, מעבר על מחקרים שונים, ריאיונות עם רופאים ואפילו עבודה צמודה מול מטופל. כשקיבלנו את העבודה הזאת התלהבתי כמו ילדה קטנה, פשוט כי יישום של הדברים שלמדנו ברפואה זה כנראה אחד הדברים הכי כיפיים שיהיו לי. אני נהנית כל כך ממד"א (היה לי AV Block ואני עדיין מתלהבת מזה! עמדתי להגיד שאני בנאדם רע, אבל אני יודעת שאתה תגיד שאני לא בנאדם רע, אלא פשוט מתלהבת ממה שאני רואה, וכל עוד אני לא עושה את זה מול החולים, זה בסדר), וליישם את החומרים ברפואה אמור היה להיות טוב באותה המידה.

וזה גם יהיה טוב באותה המידה. אבל כרגע יש לנו עבודה קבוצתית.

הבעיה שלי היא אותה הבעיה שהיתה לי בעבודה באזרחות. זה לא שאני לא מסוגלת לעבוד בקבוצות - כמה מהעבודות הכי טובות שלי היו בקבוצות. בכיתה ח' העבודה שלנו היתה אחת העבודות הבודדות בשכבה שנבחרו להיות מוצגות בפני איזה מבקר ממשרד החינוך שהגיע. אבל עם ילדים רגילים, שלא יודעים מה זה לעשות עבודה - איתם אני לא מסוגלת לעבוד.

אתה מבין, הרעיון שלהם לסיכום זה "בואו נעתיק הכל מגוגל". הרעיון שלהם לפירוט זה "בואו נשים מלא רווחים בין שורות ותמונות ואז יחשבו שכתבנו פה הרבה". הרעיון שלהם לעבודה אמיתית זה "בואו נכתוב שני עמודים ונגיד שכל הפרק, שכולל פירוט על כמה נושאים, מוכן לגמרי".

כמובן שאני לא מדברת על כל בני הנוער הרגילים - הכללה זה דבר רע, כי תמיד יש יוצא מן הכלל. 13 אמרה על זה משהו באחד הפרקים של האוס - אלא רק על כל אלה שלי יצא לפגוש. הם נוראיים.

כשהמורה הטובה שלי לרפואה, זאת שכבר דיברתי עליה כאן, הציגה לנו עבודה של הי"בניקים, היא הראתה לנו עבודה בערך באורך של מאה עמודים. הגיוני - זה פרויקט שכולל חלק תיאורטי, חלק מעשי וחלק השוואתי, סיכום והצעות לטיפול שונה. כשראיתי את זה ואת ההיקף של העבודה שאנחנו צריכים לעשות, הבנתי פתאום שזה משהו בהיקף של תזה, גם אם חסר בו החלק של המחקר העצמאי. זה משהו ארוך ומורכב והוא דורש זמן והשקעה מכל אחד מהאנשים בקבוצה.

ובהתחלה חשבתי שזה יהיה נהדר. זה גם מה שאמרתי לך אז. חשבתי שאלה בנות קצת יותר רציניות מהאידיוט (סליחה... אבל אתה יודע שזה מה שהוא) שעבד איתי אז, אז אנחנו נמצא דרך להסתדר. אני מסוגלת לעבוד עם אנשים, גם אם אני לא אוהבת את זה, אז חשבתי שהכל יהיה בסדר. ידעתי שהן לא ירצו לעשות עבודה בהיקף שאני רציתי, אבל הנחתי שאני אצטרך לעבוד קצת יותר על זה, לא יותר מזה.

וגיליתי שלא. גיליתי מה הרעיון שלהם לעבודה אמיתית, וזה לא מתאים לרעיון שלי לעבודה אמיתית. זה לא מתאים לשום רעיון לעבודה אמיתית, למען האמת. ואני לא מדברת על עבודה לאוניברסיטה, כמו שאני אלמד לעשות בסתיו. אני מדברת על עבודה לבית הספר. סתם עבודה רגילה ונורמלית, יפיפיה כמו זאת שהגשתי לך.

ואני שואלת אותך... איך, בשם אלוהים, הסתדרת עם הטינייג'רים כשהיית בגילי?

הרי שנינו שונים. (אתה יודע, MIG אמר לי פעם שגם הוא לא חיבב את בני גילו כשהוא היה בגילי... אולי אני צריכה לשאול את השאלה הזאת גם אותו). שנינו שונים מה"רגילים", ולשנינו יש סטנדרטים גבוהים יותר, שנינו מעמיקים יותר ושנינו מעדיפים לחשוב. שנינו נוטים לעשות עבודות טובות יותר. שנינו לוקחים דברים ברצינות. וכמו שאני מכירה אותך, אני מניחה שאני יכולה להגיד גם שכשצריך לעשות עבודה רצינית, שנינו עושים אותה בלי בעיה.

ואני מכירה אותך. אתה רציני והיית רציני לאורך כל חייך. המורה שלי למתמטיקה בילה את רוב התיכון שלו בים, אבל כמו שאני מכירה אותך, אתה היית ילד טוב והיית בבית הספר. בטוח היו לכם עבודות בקבוצות-

אני קוטעת את זה כי יש לי רעיון לאיך הסתדרת איתם.

אמרת לי פעם שאתה מאמין שכשאתה מדבר עם אנשים פנים-אל-פנים, אתה יכול לשכנע כל אחד בדעות שלך. אמרת שאין לך בעיה לשכנע אנשים כשמדובר בשיחות כאלה, באחד על אחד. ואני יכולה לערוב לזה, לפחות בחברת מתבגרים- הצלחת לשנות יותר דעות בכיתה שלנו משכל אחד אחר הצליח. אתה מצוין כשזה נוגע להיגיון ולרטוריקה.

ואני חושבת לעצמי, לא יכול להיות שזה משהו שהתפתח עכשיו. אמרת לנו שבתיכון היית במועצת התלמידים - אין מצב שתלמיד שהגיע למועצה לא טוב בדברים האלה. ההיגיון שלך ליווה אותך גם בשנים המוקדמות שלך - כבר אמרת לי את זה פעם, גם אם לא במילים האלה. אם הגעת לאן שהגעת בזמן שהגעת, אתה בטוח הצלחת לשכנע אנשים גם להקשיב למה שאתה אומר ולעבוד.

מה שאומר שפה המפתח הוא להישאר רגועים, ולשכנע.

את זה אני מסוגלת לעשות, באמת. אבל איך זה לא שיגע אותך? איך זה לא הטריף אותך, העבודה איתם? השאלות המיותרות שלהם והעבודה הגרועה שלהם? אני מתכוונת, נכון שהיום העתקה קלה יותר משהיא היתה אז, אבל בטוח היו בעיות גם אז. איך עברת הלאה?

הלוואי שהיתה יכולה לקבל ממך תשובה בע"פ.

אן.

יש לי גם הערות בנוגע למורה השנייה שמלמדת רפואה, אבל אני לא אכנס לזה איתך. אתה בכל זאת קולגה שלה.