אני כותבת לך יותר מדי.

אני כותבת לך יותר מדי, ואני יודעת שאני כותבת לך יותר מדי, ומאז תחילת יולי כתבתי לך יותר מאשר אי פעם כתבתי בפחות מחודש וחצי, אבל אני פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי. אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלומר את השם שלך. יש לי כל כך הרבה דברים שקורים וכל כך הרבה דברים שמתפתחים וכל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לספר לך, ואני לא יכולה להפסיק לדמיין את הרגע שבו אני אראה אותך שוב. אני לא מצליחה להפסיק לכתוב לך כי שוב אני מרגישה כל כך הרבה רגשות שמציפים אותי, ורובם קשורים אלייך וזה מרגיש לי הכי טבעי לבוא ולספר לך. אם היית קורא את המכתבים האלה הייתי מספרת לך דברים אחרים, אבל אני יודעת שלא תקרא אותם וזה נותן לי את האפשרות לדמיין שאני אומרת לך את זה כשבעצם לעולם לא תדע.

ואני רואה את שנינו עומדים שם מול חדר המורים ואני פולטת החוצה את שטף המילים הזה, ואתה אומר לי לשבת ולהירגע ושעוד רגע תגיע כי אתה רוצה להכין לעצמך קפה. אתה לא אומר את החלק השני, אבל אני יודעת שלא יכול להיות שתעבור הפסקה שבה לא תכין לעצמך קפה. אז אני יושבת ואתה משאיר איתי את התיק שלך, ואז אתה נכנס להכין לך קפה. ואני יכולה לשמוע את הקול שלך כשאתה מדבר עם מורים אחרים, ואני שוקעת שוב בתוך המחשבות שלי, עד שאתה יוצא משם עם הכוס החד-פעמית שמלאה בקפה (שמעולם לא שאלתי איך אתה שותה אותו, למרות שתמיד תהיתי), ומתיישב מולי, תוך כדי שאתה מניח את הכוס ואת הטלפון שלך על הרצפה. ואז אתה שואל מה קרה.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ואני אומרת לך שאני לא בדיוק יודעת מה קרה. אני מסתכלת עלייך בשקט לרגע, בוחנת את השיער הקצר שלך, את הזיפים, את העיניים הירוקות-כחולות המדהימות האלה שלך... ומוצאת את עצמי ממלמלת שהתגעגעתי אלייך ושטוב לראות אותך בריא ושלם. ואתה מחייך ושואל אותי איך עבר עליי החופש ומה עשיתי, ואני מספרת לך שפגשתי חברה חדשה, ושאני מתחילה ללמוד באוניברסיטה (לזה אתה אומר שידעת שזה יקרה ושואל אם אני לומדת פסיכולוגיה כמו שרציתי, ואני אומרת לך שבסוף כן, ושבהתחלה הייתי אמורה ללמוד משהו אחר כקורס מקדים, אבל החליטו לתת לי לעשות את מבוא לפסיכולוגיה), ושאני באמת סטודנטית ואני עדיין בהלם מזה, ושתהיתי מה שלומך בחופש ואיך אתה. ואתה מספר שעבר עלייך חופש נעים (בבקשה שזה מה שעובר עלייך, ולא שקרה לך משהו בחופש), שבו בילית עם המשפחה ונהנית למרות שעבדת. אני שואלת אותך אם נחת מספיק ואתה אומר שכן, ואני מחייכת, כי אני רואה עלייך שאתה לא עייף כמו שהיית באמצע שנה שעברה, כששאלת אותי אם רואים את זה עלייך ורציתי להגיד לך שאני רואה.

ואני מניחה שאין לך הרבה זמן, כי אתה תמיד מצליח למצוא את עצמך עסוק, אפילו בתחילת השנה (למרות שאני חושבת שאז היה לך הרבה יותר זמן מאשר באמצע השנה, אבל זה הגיוני אם אני חושבת על זה), אבל אתה מרגיע אותי שיש לך זמן לדבר איתי ושכרגע אתה בדיוק בין פגישות או בין שיעורים. ואני מהססת לרגע, כי אני לא רוצה לעכב אותך כמו אז כשהתרסקתי וישבת איתי למרות שאיחרת לפגישה, כי אני מרגישה רע כשאני מעכבת אותך, אבל אני סומכת עלייך ובסוף מתחילה לספר לך שכבר קיבלתי את הספרים והסמסטר מתחיל באוקטובר, ואני כל כך מתרגשת שבחיים לא הייתי מאמינה שאני יכולה להרגיש ככה. ואתה שואל מה אני מתכוונת לעשות הלאה ואני מזכירה לך שישבתי עם MIG על הקורסים שיש, ושהוא המליץ לי על כמה קורסים, אז כנראה שאני אמשיך לעשות את הקורסים האלה. אתה שואל איזה, אז אני אומרת לך שמדובר בפסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית ופיזיולוגית והמון קורסים מעניינים.

ואני מספרת לך גם שלא רק שהכרתי חברה חדשה, אלא גם פגשתי אותה, למרות שדיברנו פחות מחודש לפני שנפגשנו ואני אף פעם לא עושה את זה. אני מספרת לך שיש לנו רעיונות מהפכניים ושאנחנו רוצות לעשות שינוי, ושואלת אותך אם אתה חושב שנצליח ואם אתה מוכן להצטרף אלינו, כי אני יודעת שבלעדייך זה יהיה הרבה יותר קשה. אני שואלת אותך אם אתה זוכר שאמרתי לך פעם שאני מבינה איך הגעת לעבודה הקודמת שלך, וכשאתה אומר שכן אני מסבירה לך שבעצם גם אני רציתי לעשות שינוי כל החיים שלי, אבל תמיד חשבתי שאין לי סיכוי. לא כי אני לא יכולה, אלא כי בשביל זה צריך להיכנס למערכת הפוליטית וזאת מערכת מגעילה. אבל אתה לימדת אותי שאם יש מישהו שיכול לשנות זה האזרח, כי הדמוקרטיה מתבססת עלינו, והיום אני מאמינה שאנחנו יכולות לשנות אם נעשה הכל נכון. ואתה מחייך ואני יכולה לראות שאתה שמח שהצלחת להעביר את רעיון הדמוקרטיה לאחד התלמידות הכי טובות שלך.

אני מספרת לך גם שהייתי בהופעה של כוורת ומאוד נהניתי. גדלתי על הלהקה הזאת, כמו שאתה גדלת על RHCP, וזה היה תענוג לראות אותם בהופעה האחרונה שלהם, גם אם הייתי צריכה להצטופף בפארק עם עוד חמישים אלף איש בשביל זה.

ואני מספרת לך גם שלקחתי ספרים מהספרייה של האו"פ, והתחלתי ללמוד לבד קורס בפילוסופיה. ויש לי שאלות מעניינות והייתי רוצה לדבר איתך עליהן, אבל לא עכשיו, כי אני רואה שאנחנו יושבים כבר הרבה זמן ובטח תצטרך ללכת בקרוב. אבל אתה אומר שאני יכולה לשלוח לך כמה מהשאלות האלה ואתה תגיב עליהן כשיהיה לך זמן, ואני מחייכת שוב, חיוך מאושר כזה, כי אני יודעת ששנינו נהנים מהדיונים האלה ואני אסירת תודה לדעת שאתה עדיין שם.

אני מהססת לרגע לפני שאני חושפת מה עוד קרה בחופש, את העניין המשפחתי שרציתי כל כך להתייעץ איתך בנוגע אליו אבל פחדתי שזה יפגע במה שיש בינינו. לא הייתי מתקשרת אם היה מדובר בכל עניין פעוט, אבל זה באמת היה עניין רציני ופחדתי כל כך שרק רציתי לדבר איתך. ואתה מקשיב ועונה לי ברצינות כמו תמיד, ואני מרגישה את עצמי נרגעת, כי אני יודעת שעשיתי את ההחלטה הנכונה. למרות שמהרגע שדיברתי עם MIG אני רגועה, לדעת שאתה מסכים איתו מרגיע אותי אפילו יותר.

ואז אני רוצה לשאול מה עשית בחופש, אבל אני שומעת את הצלצול ואתה קם, כי אתה צריך ללכת. אז שנינו קמים ואני מלווה אותך אל המקום שבו אתה צריך להיות תוך כדי שאני אומרת שאתה נראה כאילו צברת את כל הכוחות שאתה צריך לקראת השנה הזאת. אתה אומר לי שאתה מקווה שכן. אנחנו עוצרים מול הדלת ואני נאבקת בפיתוי לחבק אותך, ורק מחייכת אלייך בחום. אתה משיב לי חיוך ומנופף בעודי מתחילה להתקדם לעבר שער בית הספר. ולא אכפת לי שנשארתי כאן עד מאוחר ואפילו לא אכפת לי שחזרתי למקום הזה שאני כל כך לא אוהבת, כי יצא לי לדבר איתך סופסוף, ואני מרגישה שאני יכולה להתמודד עם בית הספר הזה במשך עוד שנה אחת אחרונה.

ואז אני חוזרת לכאן ואני יושבת כאן ומנסה לא לבכות, כי החלום הזה יפיפה כל כך אבל הסבירות שהוא יקרה במציאות היא נמוכה.

ואני רוצה לדעת שאתה בסדר, ושאתה מאושר, ושהחיים שלך טובים, ושאתה נהנה.

ואני רוצה לראות אותך שוב ולהגיד לך את הכל אבל בטוח שלא יהיה זמן.

ואני מקווה שתיתן לי להמשיך ולדבר איתך כמו פעם, כשהכל היה בסדר.

ואין לך מושג כמה אני מתגעגעת.

אן.

ופתאום הבנתי שאני הולכת להשתגע, כי מסרתי את הטלפון לתיקון וקיבלתי טלפון חלופי שכנראה יצא לפני חמש שנים, וזה אומר שאני לא יכולה לראות אם אתה מחובר במקרה למייל. אז נכון שאני אקבל אותו בחזרה ביום שלישי, אבל אלה יהיו יומיים וקצת ארוכים מאוד.

17 ימים. שבועיים וחצי. אני מסוגלת.