""אנחנו חיים את אותם החיים!" הוא צעק לעברם. "שוב ושוב ושוב. אנחנו עושים את אותן הטעויות. ממלכות עושות את אותם דברים טיפשיים. שליטים מאכזבים את בני עמם שוב ושוב. אנשים ממשיכים לפגוע ולשנוא ולמות ולהרוג!"

...

"מה אם אני חושב שכל זה חסר משמעות?" הוא שאל בקול רם של מלך. "מה אם איני רוצה שהכישור ימשיך במסלולו? אנחנו חיים על דמם של אחרים! והאנשים האלה נשכחים במרוצת השנים. איזו תועלת זה מביא לנו, אם כל מה שאנחנו מכירים נעלם? מעשי גבורה או טרגדיות גדולות, כך או כך הם חסרי משמעות! הם יהיו לאגדות, וגם האגדות האלו יישכחו, ואז הכל יתחיל מחדש!"

מפתח הגישה החל לזהור בידיו. העננים מעליו קדרו.

כעסו של רנד פעם בקצב אחיד עם הלמות לבו, דורש להשתחרר.

"מה אם הוא צודק?" שאג רנד. "מה אם עדיף שהכל יגמר? מה אם האור הוא רק שקר אחד גדול, וכל זה הוא רק עונש? אנחנו חיים שוב ושוב, עושים את אותם מעשים טיפשיים, מתים ולכודים לנצח. חיינו הם עינוי שלעולם אינו נגמר!"

הכוח זרם לתוך רנד כמו גלים הממלאים אוקיינוס חדש. 

...

"כל זה חסר משמעות!""

-עם בוא הסער, כרך שני, עמ' 419.

אהבתי לקרוא את הפרקים האלה.

"מחזור כישור הזמן" (The Wheel of Time) זאת סדרה שאני אוהבת כבר הרבה מאוד זמן - קראתי את 11 הספרים הראשונים כבר פעמיים, ויש לי את ספרים 12-13 באנגלית - ושמחתי כשגיליתי שאופוס הצליחו לרכוש את הזכויות להמשיך לתרגם אותה. קראתי בערך חצי מהספר ה-12 באנגלית כשקנינו אותו בארה"ב לפני שנתיים, ומאז לא ממש יצא לי להמשיך אותו. כשהספר יצא בעברית החלטתי להמשיך לקרוא אותו.

הרעיון הבסיסי של הסדרה הוא שהזמן הוא בעצם גלגל ושהכל ממשיך כל הזמן באותה הדרך שבה הוא המשיך לפני דורות. עידנים הולכים ועידנים שבים. אנשים קמים מהמתים עם גופים אחרים ודמויות אחרות. עד שזה קורה הם מחכים בעולם החלומות וחיים את חייהם שם. יש תבנית והיא זאת שמארגנת את העניינים: הנבואות הן של התבנית וחייבות להתקיים. זה קצת יותר מסובך מזה (בכל זאת, זה זמן) ואני לא בטוחה שיש לי את המילים הנכונות להסביר את זה, אבל בצורה הכי פשוטה, זה הרעיון. הסדרה סובבת סביב כמה גיבורים, ביניהם רנד, בעולם דומה לימי הביניים. הפוליטיקה והמיקום מזכירים במשהו את "שיר של אש ושל קרח" (למעשה זה הפוך, כי ששאוש"ק התחילה אחרי, אבל אני יוצאת מנק' הנחה שזה מוכר יותר).

בכל אופן, באיזשהי נקודה בספר הזה רנד נשבר. והעלילה ממשיכה ולאט לאט מובילה את הקורא לקטע הזה, שהוא כנראה הקטע הכי עוצמתי בספר. וכמובן שהייתי מרותקת לחלוטין לספר ולמה שקרה בו, אבל באיזשהו מקום המילים האלה קצת גרמו לי לחשוב.

אני לא יודעת מה אני מרגישה בנוגע לרעיון הזה של התבנית והכישור. אני לא אוהבת את הרעיון שיש תבנית מסוימת שקובעת מה כל אחד יעשה - אני אוהבת לחשוב שלכל אחד יש את האפשרות להחליט בשביל עצמו. אבל הכישור, הכישור הוא נקודה מעניינת, בדיוק בגלל שהוא קיים, בצורה זו או אחרת, בעולם שלנו.

אני מסתכלת על ההיסטוריה האנושית. בגדול, רנד צודק: מלחמות, טעויות, אכזבות, מרידות, ואף אחד לא מבין. העולם חושב שהוא למד אחרי המלחמות שהתרחשו, אבל רואים בהתנהגות שלהם שככל שהזמן עובר, הזיכרון מתרחק יותר ויותר עד שבסופו של דבר הם ישכחו אותו לחלוטין. שאלו אותי בכיתה ח' אם אני חושבת שבעוד חמישים-שישים שנה עדיין יתנהגו ביום השואה כמו היום, ואמרתי מיד שאין סיכוי שזה יקרה, בדיוק מאותה הסיבה. ברור שאף אחד לא הסכים איתי כי הם מסרבים להכיר בזה, מתוקף היותם בני אדם, אבל זה לא הופך את זה לפחות נכון.

וזה נכון. שיהיה ברור, אני לא חושבת שהחיים הם עינוי ואני גם לא חושבת שהחיים שלנו בהכרח חסרי משמעות. אבל אני כן חושבת שמה שאנחנו עושים, מה שרוב האנשים עושים כאן, הוא חסר משמעות. כי אנחנו לא לומדים. אנחנו אוהבים להעמיד פנים שאנחנו לומדים, אוהבים להגיד ש"הנה, התקדמנו ועכשיו אנחנו במצב יותר טוב", אבל לרוב האנשים זה פשוט לא נכון. צריך רק להסתכל על העולם בשביל זה.

אז כן, כישור הזמן קיים. אולי לא בדיוק במובן ההוא, אבל כישור הזמן קיים בעולם שלנו. הבעיה היחידה היא שאף אחד כאן לא מכיר בזה.

אן.