4.10.13

זה המכתב הרביעי שאני כותבת לך בארבעת הימים האחרונים. בניגוד לאחרים, אני מקווה שאת זה אני אסיים.

כל פעם שישבתי לכתוב לך בימים האחרונים לוותה בתשוקה בוערת לכתיבה. אמרת לי שאתה לא כותב אז אתה בטח לא מכיר את זה, אבל הדבר שהכי מדרבן סופרים לכתיבה הוא מין תשוקה כזאת לכתוב שקיימת אצלם. היא בוערת והיא מחממת והיא שורפת ואי אפשר להתנגד לכוח הזה של הכתיבה, כי זה משהו עוצמתי יותר וטהור יותר מכל רגש אחר. ואז אני כותבת והמילים יוצאות בסערה, הופכות למשפטים, יוצרות פסקאות ועמודים שלמים של דמויות שקיימות בתוך הראש שלי אבל מרגישות לפעמים יותר אמיתיות מהעולם האמיתי.

בארבעת הימים האחרונים התחלתי לכתוב לך שלושה מכתבים מלבד זה. באחד רציתי לספר לך על האובססיה ועל האיזון שמצאתי. בשני רציתי לספר לך על שיחות שהיו לי שגרמו לי להבין דברים. בשלישי (שהפסקתי כש-MIG הגיע אתמול, ושכחתי ממנו אחרי זה מרוב התלהבות. הוא הביא לי דברים בפסיכולוגיה והייתי כל כך מאושרת מזה! היית צריך לראות את ההתלהבות שלי.) רציתי לספר על הפגישה האחרונה שלי עם הפסיכולוגית שלי. הכל חשוב, הכל מרכזי ואת הכל אני רוצה שתדע, אבל משום מה לא הצלחתי להתחיל ולסיים מכתב בימים האחרונים.

אני מניחה שחשבתי עלייך קצת יותר בגלל הטיול. ואם כבר מדברים - אני מקווה שהיה בסדר, שנהנית, שכולם חזרו בשלום (גם אם זה אומר שאני אצטרך להמשיך ללמוד איתם), ושעבר אפילו יותר טוב מאשר בשנה שעברה.

באיזשהו שלב בימים האלו חשבתי על הטיול הזה ועל כל מה ששונה בינו לבין הטיול בשנה שעברה. אתה יודע שמחר יש כנס באנגליה שרציתי להגיע אליו, קצת כמו עם AT6 בשנה שעברה? המחשבה על זה הצחיקה אותי, במיוחד כשנסעתם באותם הימים גם בשנה שעברה וגם השנה. מצד שני, זה גם כל כך שונה, כי אנחנו במקום שונה, ואתה כבר לא המורה שלי יותר. (דיברתי עם מישהי מהשכבה עלייך, וזה היה מוזר, כי עכשיו היא תלמידה שלך ואני לא, אחרי שבמשך שנתיים זה היה הפוך. זה ממש... מוזר.)

בכל אופן, אני כן אנסה לכסות את הכל במכתב הזה.

יום שלישי היה קצת מטורף. החלטתי שאני אנצל את הימים האלה לעבודה רצינית (נשאר לי עוד כל כך מעט לעשות שחבל לא לעשות את זה עכשיו ולהיפטר מזה לכל השנה), אבל באיזשהו שלב באותו היום נתקלתי בכל מיני דברים של דוקטור הו. אני לא ממש יודעת מה קרה לי, אבל מאותו הרגע לא הצלחתי להתרכז בשום דבר שלא היה דוקטור הו, וזה קצת הפחיד אותי, כי זה סימן ברור של אן ההיא. בכל אופן, היה לי איזה סוג של סיוט, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מדברת עם הקול שלך שבראש שלי. לא שמעתי ממנו כבר כמה זמן, אם להודות באמת.

ואני לא יודעת איך בדיוק זה קרה, אבל מצאתי את עצמי. קמתי במין תחושה ברורה כזאת של שלווה והשלמה. כן, אני עדיין רוצה את המברג התת קולי (מעולם לא שאלתי- אתה רואה דוקטור הו? אני מניחה שלא את המקורית, כי אתה צעיר מדי בשביל זה ואני די בטוחה שלא הביאו אותה לארץ, אבל את החדשה?) אבל זה כבר לא היה קריטי. זה לא היה עניין של חיים ומוות שוב.

ואתה יודע מה עוד קרה בימים האלה? אתמול מצאתי את עצמי קוראת. לא קוראת שעה-פה-שעה-שם, אלא באמת קוראת. רוב מה שעשיתי אתמול היה לקרוא. קראתי גם חומר בפסיכולוגיה (של MIG), למדתי קצת מתמטיקה, שיחקתי קצת באייפד, אבל רוב מה שעשיתי אתמול היה פשוט לקרוא. כנ"ל לגבי הבוקר. אתה יודע איזו תחושה נהדרת הזאת לחזור לקרוא ככה. דמיין שלא הרגשתי אותה כבר חודשים!

זאת לא הפואנטה. הפואנטה היא שאני מרגישה כאילו אני חוזרת לעצמי. אני חושבת שהלכתי קצת רחוק מדי, אתה יודע? אני נהנית מהחיים, ואני נהנית מהעכשיו, ואני נהנית מהחשיבה, וכמו תמיד, איבדתי את הכיוון. התלהבתי יותר מדי. ההורים שלי תמיד אמרו שאני קיצונית ברוב הדברים, וכמו שאמרתי לך אז, כשאני מתלהבת אני באמת מאבדת כל פרספקטיבה של טוב ורע, וזה מוכיח את עצמו שוב. ואני חושבת שכל הסיפור הזה עם דוקטור הו גם נבע משם, פשוט כי התגעגעתי מדי לעולם הזה. נכון שטוב לי בעולם הנוכחי ועם מי שאני, אבל לכל אדם בכל זאת מגיעה ההפסקה הזאת לפעמים, לצלול לתוך עולמות אחרים והכל. ואני מניחה שהדחייה של זה לכל כך הרבה זמן היא מה שגרמה לכל הסיפור הזה. (ברור לך שאני מבינה את זה עכשיו תוך כדי שאני כותבת לך, כן?)

ואז לשבת לקרוא... זה לחזור הביתה. זה למצוא חלק מאן הישנה ולהכניס אותו למקום הנכון שלו באן החדשה. כי זה חלק שלא רציתי לאבד, ומצאתי את עצמי מאבדת מרוב התלהבות. אז אתה יודע... מצאתי עוד משהו ואני מקווה שאני אצליח להשאיר אותו במקום הנכון.

אה, אבל זה כנראה לא היה קורה בלי מה שלימדת אותי.

ואז כמובן צייצתי (מרגיש טיפשי לכתוב את זה) את זה בערב וחשבתי לעצמי שהיית שמח לראות את זה: I am exahusted for some reason, so I think I'll head to bed. But I can't wait for tomorrow... simply because it's another day. That's the point of life: being excited about every day that's coming because it's a new day with an amazing potential.

ברביעי בעיקר למדתי פסיכולוגיה (אני עושה עכשיו את הפרק של חישה, ויש שם המון פיזיקה ורפואה. חשבתי על זה ואני באמת רואה את רוב התמונה השלמה כשאני לומדת גם רפואה, גם פיזיקה, גם כימיה וגם פסיכולוגיה. מרתק.) ומתמטיקה, אבל גם חשבתי על זה שיש בני אדם שפשוט לא מתאימים לתהליך שלנו. כי לאט לאט גם זה נכנס לתוך הראש שלי, ופתאום זאת נראתה לי מחשבה טבעית כל כך. ניסיתי לעזור לאנשים שאכפת לי מהם, אבל זאת פשוט לא היתה הגישה הנכונה. ועכשיו אני גם מבינה שבגלל זה לא ויתרת עליי, למרות שהתנהגתי באותה הצורה כמוהם - כי הבנת אותי מספיק טוב בשביל לדעת שזאת כן הגישה הנכונה בשבילי.

אני אנסה למצוא גישות אחרות בשביל אנשים אחרים. אולי גישות תלויות דמויות יותר מאשר חשיבה. אולי להרגיל לאט לאט למה שמערכת החינוך מעולם לא הרגילה אותם. אני מניחה שככל שאני אתקדם עם פסיכולוגיה יהיה לי קל יותר למצוא את זה.

ואז כשהייתי אצל הפסיכולוגית שלי הבנתי פתאום כמה דברים. (זה נעשה ממש מצחיק. אני יושבת ומדברת, והיא יושבת מולי ומקשיבה. רק שאני אפילו לא נותנת לה את ההזדמנות לענות חצי מהזמן - אני מיד מבינה את מה שאמרתי וחושבת על גישות ותגובות נגד לפי מה שאני יודעת מפסיכולוגיה. וזה כאילו שאין לה מה להגיד אחרי זה. אני מקווה שאתה מוצא את זה משעשע ושאתה גם גאה בזה שגרמת לזה.)

הבנתי מה הבעיה שלי עם אחותי והכנסים, במה השתניתי ולמה העניינים בבית הספר אבודים. לא אכפת לי לדון בשניים הראשונים מתישהו, אבל האמת שמה שאני רוצה לדבר עליו כרגע הוא דווקא השלישי.

אתה מבין, סיפרתי לה על יום המא"ה, והיא די היתה בהלם. וחשבתי לעצמי... חשבתי לעצמי שזה ככה עכשיו במקומות חדשים, כי אני השתניתי, אבל זה לא קורה במקומות ישנים. הבנתי פתאום שזה לא קורה במקומות הישנים כי אני תופסת את עצמי בצורה מסוימת במקומות האלה. במד"א יש שיפור, אבל לא מטורף, ובבית הספר יש טיפה שינוי, אבל גם לא רציני, פשוט בגלל שכבר יש לי תפיסה מסוימת של מי אני במקומות האלה. ולמרות שאני כבר לא אותו הבנאדם, קל לי לחזור לדמות הזאת שעיצבתי בשביל המקומות האלה.

כשחשבתי על זה אתמול הבנתי שבעצם כל מה שאני צריכה לעשות זה להיפטר מהדמויות האלה. במד"א אני עוד עשויה לעשות את זה, תלוי כמה זמן לזה יהיה לי השנה. כי האמת היא שזה לא עד כדי כך קריטי לי, כי הצד החברתי פחות מרכזי שם. מצד שני, אני לא חושבת שיש טעם לעשות את זה בבית הספר - אני גם ככה מסיימת ללמוד עוד פחות משנה ואת רוב האנשים האלה אני אשמח מאוד אם אני לא אראה שוב בחיים. אז כן, דורש שינוי, אבל לא ממש מתחשק לי לעשות אותו.

אני מניחה שככה פשוט טוב לי.

וואו, היית מאמין שבאמת טוב לי סופסוף? אני פתוחה יותר, רגועה יותר, מחייכת יותר... כן, טוב לי.

דרך אגב, רציתי לשאול משהו, ואני מקווה שיצא לי לשאול גם אותך האמיתי - זה שאני חושבת ומשאירה את המוח בבקרה כל הזמן, גם כשכואב לי וגם כשאני כועסת וגם כשאני שמחה, זה לא פוגע ברגשות, נכון? כי לי לא היתה תחושה כזאת, כי מה שאני מרגישה עדיין מאוד עוצמתי (ותודה שלימדת אותי איך להתמודד עם זה), אבל הפסיכולוגית שלי אמרה משהו על זה והתחלתי לפקפק בעצמי.

אני באמת חייבת להפסיק לעשות את זה, נכון? כלום לא קבוע ויכול להיות שטעיתי, אבל אני לא חושבת שלפקפק בעצמי ייתן לי משהו מלבד חוסר יציבות. אני מניחה שאם טעיתי אני אגלה, לא?

כאמור, אני לומדת כרגע את מבוא לפסיכולוגיה (הסמסטר מתחיל עוד עשרה ימים! איזו התרגשות), והופיע שם המשפט הבא, שגרם לי לחייך: "אתם דוחים הזמנה לארוחת ערב. האם נחלצתם מערב משעמם (דחייה נכונה) או שמא החמצתם הזדמנות לאהבת נצח (החטאה)?". ואתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שצריך לנסות דברים כמה שיותר, כי גם אם זאת דחייה נכונה ובכל זאת הלכנו לשם, לפחות ניסינו. כי הכל יכול לקרות בפגישה אחת.

גם את זה למדתי ממך, בדרך זו או אחרת.

5.10.13

היו עוד כמה דברים שרציתי לספר לך עליהם שקרו (התכוונתי לשלוח את המכתב הזה ולא יצא לי), כולל סבתא שלי, ריחוק (הספר שבדיוק סיימתי התחיל את המחשבות האלה) ובעיות במשפחה, אבל אני לא אכנס לזה כרגע. מה שבאמת חשוב לי הוא דבר אחר.

אתה זוכר שדיברנו עם היועצת ובאתי למצוא אותך, ועמדנו מחוץ לחדר מורים ודיברנו? אתה זוכר שאמא שלי אמרה משהו על זה שאני כל הזמן אומרת שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות, ואמרת "אאוץ'"? אתמול זה עלה שוב. אני לא זוכרת איך זה עלה, אבל זה עלה, והייתי נורא משועשעת מההבעה על הפנים שלך כשזה נאמר אז.

ופתאום התחלתי לחשוב. ואתה יודע מה הפחיד אותי פתאום? הפחיד אותי שראית את זה, ששמעת את זה, וחשבת שאולי בעצם טעית לגביי ואנחנו לא דומים כל כך. הפחידה אותי המחשבה שאולי זה עוד משהו שהרחיק אותך ממני עוד יותר. הפחידה אותי המחשבה שאולי בפסימיות שלי ובהתנהגות הילדותית הזאת גרמתי לך להתרחק ממני. (כן, זאת אותה המחשבה כמו אחרי הגדנ"ע. אותו החשש שאתה לא חושב שאני מסוגלת ושאנחנו זהים יותר.)

ואני יודעת שזה טיפשי. ואני יודעת שאתה בטח בכלל לא זוכר את האירוע הזה. ואני יודעת שזה באמת לא שינה לך. ואני יודעת שכן יש משהו במשפט הזה לפעמים, אבל זה לא תמיד נכון. ואני יודעת גם שאני שונה היום. ואני יודעת שאתה מכיר אותי יותר מדי טוב בשביל שתהפוך דבר כזה לדרמטי עבורך. אבל לא הצלחתי להתנער מהמחשבה הזאת.

אז רק רציתי להגיד לך... שאין בנאדם בעולם שאני מעריכה כמוך. אני אוהבת את הגיבורים שלי ומעריצה אותם, כי הם באמת אנשים מדהימים בתור אנשים, אבל שום דבר לא מגיע לכמה שאני מעריכה אותך ואת אמא שלי. ואני לא באמת מאמינה שזה תמיד נכון. ואם הייתי יכולה לבחור באיזה דרך לפעול, גם אם המשפט הזה היה נכון תמיד, הייתי בוחרת להתנהג כמוך, כי אני חושבת שזה מה שנכון לעשות. אני רק לוקחת את המשפט הזה כסיבה להיות זהירה יותר כשאני פועלת, זה הכל.

אל תשתנה. בבקשה. בסופו של דבר אני אגיע למקום שבו אני מרוצה, שבו המשפט הזה נכון לעתים רחוקות ובדרך כלל לא נכון, אבל אתה... אל תשתנה.

שיהיה לך שבוע נהדר,

אן.