היי,

מה שלומך?

אתה בטח לא יודע את זה, אבל היום לא הלכתי לביה״ס. התעוררתי בהרגשה נוראית והוחלט שלטובתי אני לא אלך. אני מקווה שאני ארגיש יותר טוב עוד מעט, כי יש לי שיעור אחרון לפני מבחן עם MIG. (אני קצת מתוחה לקראת המבחן מחר, אבל אני חושבת שאני מוכנה. גם MIG חושב ככה.)

בכל אופן, בגלל שאני לא מרגישה טוב ולא ממש מסוגלת לעשות שום דבר, תהיתי מה אני מתכוונת לעשות כדי להעביר את הזמן היום. איכשהו מצאתי את עצמי כאן, ובלי ששמתי לב התחלתי לקרוא את המכתבים שכתבתי לך. החל מהראשון עד השלושים ומשהו. הייתי ממשיכה, אבל אני גם מתקרבת מדי לתקופה האחרונה, ואני גם רוצה לדבר יותר מדי בשביל להמשיך לקרוא. 

אני חושבת שזה היה רעיון טוב לשבת לקרוא את זה. זה לא מעלה בי געגועים או כאב, אלא רק מסקרן אותי. כי העניין הוא שככל שמתרחקים ממשהו, כך משתנה הפרספקטיבה שלנו. ואני חושבת שכשאתה באמצע מערבולת, באמצע סערה כלשהי בחיים שלך, אתה לא ממש מצליח להשיג את הפרספקטיבה הזאת. אתה עמוס מדי ברגשות ובמחשבות בשביל שתצליח לחשוב בצורה הגיונית ומרוחקת לחלוטין כמו שאתה חושב כמה חודשים מאוחר יותר. 

ומעבר לזה שעכשיו מצאתי סוג כלשהו של פרספקטיבה ואני מבינה את עצמי, את הרגשות ואת הסכנות שבהכל יותר טוב, ואני מבינה שוב איזה טעויות עשיתי, גם איתך האמיתי וגם עם המכתבים האלה, זה מעניין במובן אחר. זה מעניין כי זה לא כל כך לטובתנו. זאת אומרת, אני לא חושבת שזה נותן לנו משהו - בניגוד ללהט, נגיד. אני חושבת שזה פגם בסיסי בראש שלנו, שהוא בדיוק אחד הדברים שהופכים אותנו לאנושיים. אני חושבת שזה פגם כלשהו שאופי שלנו, שמשותף לכל בני האדם, ולא מאפשר לנו לראות את התמונה השלמה או לראות דברים בצורה אחרת בדיוק כשאנחנו הכי צריכים את זה. ואני שואלת את עצמי - ואותך - למה שהטבע ייצור אותנו ככה? למה שזאת תהיה תכונה מועדפת? (למדתי קצת על היסודות האבולוציוניים של ההתנהגות)

אני חושבת שאני אלך לבדוק אם נעשו מחקרים על זה ואעדכן אותך. אח, הלוואי שיכולתי להתפלסף איתך! אבל אני אשאל את MIG אם הוא יודע במקרה ואחזור אלייך. 

ויש לי עוד שאלה מעניינת - כמה אנחנו משדרים לסביבה בלי בכלל להיות מודעים לזה? ניקח אותך ואותי לדוגמא. כמה מהרגשות ומהמחשבות שלי אני משדרת בלי לשים לב? כמה מהדברים שהרגשתי אלייך שידרתי בחודשים ההם, אחרי ינואר? כמה שינית את ההתנהגות שלך אליי בהתאם למה ששידרתי בפועל, בניגוד למה שחשבתי ששידרתי? או להפך - כמה דברים שאתה שידרת ומשדר לי אתה משדר בלי בכלל לשים לב?

אני חושבת שזה עוד משהו שצריך לבדוק. לא בהקשר שלך ושלי, אלא בהקשר כללי. כמה בני אדם משדרים בלי להיות מודעים לזה. כי אני חושבת שאם נצליח להיות מודעים למה שאנחנו משדרים, זה ישפר את החיים שלנו. ומצד שני, להיות מודעים לגמרי לכל מה שאנחנו משדרים זה לא כל כך אפשרי, נכון? כי מדובר בכל הרגשות והמחשבות שלנו, גם אלה שאנחנו מסתירים מעצמנו. במקרה הזה פרויד והפסיכואנליזה יכולים לעזור, אבל זה עדיין בלתי אפשרי. אז בעצם, אנחנו משנים את החיים של עצמנו, משפיעים על הסביבה שלנו, בלי שאנחנו בכלל מודעים לזה. ואם אנחנו מודעים אנחנו יכולים קצת לווסת את זה, אבל רק עד רמה מסוימת, לא? כי לעולם לא נצליח לבטל את זה 

אני חייבת לשאול בנוגע לזה באוניברסיטה. אני חושבת שאולי אני אפנה למישהו מהצוות במחלקה בשביל זה. יש שם המון דוקטורים ופרופסורים וזה גורם לי להרגיש בנוח, כי הם בטוח יודעים. ועדיין, יש משהו מעניין יותר בלהתבסס על תצפיות. 

באיזשהו יום מצאתי את עצמי תוהה אם ההיחשפות למדיה מקטינה את יכולת החשיבה של בני האדם. אני אסביר למה (יש לי תחושה שאתה מבין אבל בכל זאת): אנשים מקבלים את כל המידע שהם צריכים מהמדיה היום. והבעיה היא שלא כל כך מלמדים קריאה וצפייה ביקורתית היום (אני חושבת שלהרבה אנשים נוח פשוט לקבל את מה שהמדיה אומרת כנכון), ובני האדם פשוט מאמינים למה שנותנים להם. וכשנותנים לך הכל בכפית, כמה באמת אתה חושב? כמה באמת אתה משתמש בראש שלך? זה לא עניין של אינטליגנציה - אלא השימוש בה. 

כל כך הרבה שאלות לחקור! זה מרגש. 

שיהיה סופ״ש נהדר,

אן.