כשנכנסתי הבוקר לישראבלוג גיליתי שהנושא החם הוא צה"ל. אתמול הייתי ב"יום בעקבות לוחמים" בגולן. לפני יומיים מילאתי את שאלון ההעדפות שלי. לפני כמה ימים קראתי את הפוסט הזה של Journeyman הנהדר. כמו שאפשר להבין, השבוע האחרון שעברתי עוסק בצה"ל במידה שלא תיאמן. ואני רוצה להגיב על כולו.

כשקראתי את הפוסט של Journeyman, עברו לי בראש כמה מחשבות. יש לי דעות מאוד מוצקות בנוגע לצה"ל, שמתבססות גם על דברים שאנשים שעברו את צה"ל סיפרו לי, ואני תמיד ידעתי שאני אשרת בצה"ל. התכוונתי אמנם לשרת כטייסת (והיום אין לי את הפרופיל לזה, מה שחבל לי), אבל גם אם אני לא אעשה את זה, תמיד ידעתי שאני אעשה משהו משמעותי בצבא. ידעתי שאני לא מסכימה איתו בנוגע לחלק מהדברים, בעיקר בנוגע להשלכות של הקדשת החיים למדינה במשך השנתיים-שלוש הללו.

אז כן, אני מסכימה שיש אנשים שלא מתאים להם להתגייס כרגע. אני חושבת שכמעט כל בעיה כזאת יכולה להיפתר (והעובדה שאני מתגייסת, כמו גם אנשים רבים אחרים, חלקם נכים, מראה את זה), אבל אני לא בטוחה שצה"ל מוכן כרגע לטפל בכל האנשים האלה, כשהוא עדיין לומד לעבוד עם אנשים שיש להם בעיות קטנות יותר. אני מסכימה שזה מסוכן ולא טוב שאנחנו מתלהבים מנשקים וממלחמה (למרות שאני חושבת שזה טבע האדם וזה לעולם לא ישתנה). אני מסכימה שהלהטה למלחמה היא לא נכונה. אני מסכימה שלא אמור להיות קשר בין צבא לבין שלום. אני בהחלט מסכימה שמשהו כאן יצא מכלל שליטה כשזה נוגע לצה"ל - ואפשר לראות את זה גם בתגובות של אנשים וגם ב"יום בעקבות לוחמים" שעברתי אתמול.

אבל - ופה נכנס ה"אבל" הגדול - אני לא חושבת שמדובר באשליות, אני לא חושבת שמדובר בנזק לנוער, אני לא חושבת שמדובר בהכרח במלחמה אינסופית ואני לא חושבת שכולם מבינים מה באמת המשמעות של שירות בצה"ל.

אני באמת מאמינה, ויכול להיות שזה נאיבי, שעדיין יש תקווה בנוגע לגיוס לכולם. זה לא יהיה קל, זה ייקח המון זמן וזה לא יקרה בזמן הקרוב, והכי חשוב - זה לא יקרה באמת אם אנשים לא יאמינו בזה. אני יודעת שאלה החיים, ושרוב האנשים מאבדים כל סוג של אופטימיות במהלכם, אבל אני יכולה להגיד בוודאות שאם אנחנו נתייחס לזה כאשלייה או ניסיון לתמרן אותנו, זה באמת מה שזה יהיה. אני חושבת שאם נעבוד למען זה, זה גם יכול לעבוד.

ומעבר לזה - אני לא חושבת שזה לא נכון לגייס את כולם. אני לא חושבת שצה"ל בהכרח גורם נזק לנוער שמגיע אליו - אלא להפך. אני לא חושבת שצה"ל עושה טעות בזה שהוא ממשיך לשכנע את הנוער להתגייס (מלבד הדרך שבה הוא עושה את זה, אבל אני אגיע לזה בהמשך).

כי העניין הוא שצה"ל מבגר. אפשר לטעון שעוברות פשוט שנתיים או שלוש או יותר, והחיים מלמדים אותך את השיעורים האלה, אבל האמת היא שזה ממש לא נכון. קל לי כל כך לראות את זה, בדיוק בגלל שאני מדברת עם המון אנשים בגילאי העשרים מחו"ל, איפה שהם לא חייבים לשרת בצבא ובדרך כלל גם לא משרתים. אני מדברת עם אנשים שהם לא בוגרים בהרבה מהכיתה הילדותית שלי, קשה להם להתמודד עם אחריות, ובהרבה מקרים הם מגיבים כמו בני נוער מפונקים. ומצד שני, אני רואה המון אנשים אחרי צבא בארץ, והם באמת אנשים בוגרים יותר. הם מבינים קצת יותר מה זה עולם של בוגרים. הם מבינים מה זה להחליט, מה זה לפקד על אנשים, מה זה ללמוד ולהיות רציני. נכון, אף אחד מהדברים שציינתי לא נכון בהכרח לכולם, אבל זה הרוב המוחלט. צה"ל אכן מבגר, ולו רק משום שהוא מכריח אותך למצוא את הדרך שלך ולקחת אחריות.

ואין מה לעשות - יש אנשים שנפגעים בתהליך. יש אנשים שנכנסים לצבא תמימים ויוצאים ציניים ומרירים. יש אנשים שנפגעים על ידי המערכת או המפקדים שלהם. יש אנשים שפשוט לא מגיבים טוב להתבגרות המואצת הזאת. אבל האמת היא שבכל מקום יש אנשים שנפגעים. אין מערכת שהיא מושלמת. אין מערכת שבה אין בעיות. וצה"ל, למרות כל הטעויות שאני רואה שהוא עושה עם בני אדם, באמת מנסה להתמודד עם הטעויות האלה. ואני חושבת שלמרות שהרבה אנשים חושבים שהמטרה של צה"ל היא לשבור את הנוער כדי לפסל ממנו משהו חדש, זאת לא המטרה האמיתית שלו. המטרה האמיתית שלו היא כפולה: להגן על המדינה מצד אחד, ולהעניק משהו לאנשים שמשרתים מצד שני. המטרה היא לא להרוס ולרסק, אלא לעזור לנוער להתעצב.

אבל לאורך כל הדרך מדובר בבחירה אישית. כל אחד שנכנס למערכת, כל אחד בתוך המערכת, הם כולם צריכים להחליט מה הם עושים, איך הם מגיבים ומה הם לוקחים איתם. אתה יכול לעשות את התפקיד הכי לא משמעותי בעולם ולמצוא בו המון, ואתה יכול לעשות תפקיד משמעותי ובכל זאת להרגיש שבזבזת את הזמן ושצה"ל שבר אותך. אתה יכול להתחיל במשהו שירגיש לך מיותר ולסיים קצין שעושה תפקיד משמעותי, ואתה יכול להתחיל ב"בואו נעשה את השנתיים-שלוש האלה בשביל לסיים אותן" ולצאת מהשירות הצבאי שלך עם המינימום האפשרי. אתה יכול להישאר ילד קטן ומפונק, למרוד במערכת ולהילחם לאורך כל הדרך, ואז באמת להיפגע, או שאתה יכול להרשות לעצמך להשתנות קצת, לעבוד עם המערכת (ולא משנה כמה היא בעייתית, ואני מסכימה שיש לה המון בעיות), להתעצב בהתאם לתפקידים שלך ולהתבגר בזמן שאתה שומר על האמת הפנימית שלך (או משנה אותה בהתאם לרצונך. אתה לא חייב להסכים עם כל מה שאתה עושה תמיד). אני לא אומרת שזה לא מפחיד, אבל זה שווה את זה, וזה מה שבאמת הופך את השירות הצבאי למשהו משמעותי - לא התפקיד שעשית.

ואני חושבת שזאת המשמעות האמיתית של לשרת בצה"ל. כי כל תפקיד הוא חשוב. כל תפקיד הוא משמעותי, גם אם קשה לראות את זה במבט ראשון. כל תפקיד הוא משמעותי, ומכל תפקיד אפשר לקחת משהו, ולא משנה כמה הוא קטן. מדובר בשירות של המדינה שבה גדלת, בהגנה על המולדת, וזה נהדר, אבל מדובר גם בשינוי אישי. השירות הוא לא סביב שימוש בכלי נשק מגניבים, שימוש בטכנולוגיה מתקדמת או מלחמה, אלא סביב נתינה, פטריוטיות, וכן, גם התבגרות.

אני לא אומרת שלצה"ל אין בעיות. העובדה שיצאתי עם דמעות משני החלקים של הצו הראשון שלי רק מוכיחה את זה. העובדה שהייתי בהיסטריה שלשום ואתמול (ותודה למר ג' שהיה שם להרגיע אותי) מוכיחה את זה. הדברים שנאמרו ב"יום בעקבות לוחמים", שכמו שאמר Journeyman, חלקם באמת מוגזמים, מוכיחים את זה. צה"ל הוא ארגון בעייתי מבחינת יעילות, והוא ארגון בעייתי מבחינת פרסום ושיווק לנוער. הוא מציג את הכל בצורה מוגזמת. הדברים שאמר קהלני על ה"סורי שמקשיב לנו ומדווח לאסד על המורל שלנו" הם אמנם מצחיקים וגורמים לנוער לצעוק חזק יותר, אבל הם מוגזמים. ההצגה של צה"ל היא שגויה בחלקה, הארגון של צה"ל נוראי (ואת זה שמעתי גם מהמון אנשים במערכת), ויש לארגון בעיות, אבל בסופו של דבר, זה לא הופך את הגיוס לפחות חשוב או פחות משמעותי.

אז כן, אני מאמינה בגיוס. ואני מאמינה גם בבני אדם וביכולות שלהם לשנות, בין אם מתוך המערכת ובין אם מחוץ לה. אני מאמינה שכל אדם יכול למצוא משהו משמעותי לעשות בצה"ל ולצאת משם עם דברים שהוא למד בעצמו, בוגר יותר ובטוח יותר בעצמו (מר ג', לדוגמא, אמר שאני אמצא את המקום שלי בצבא, עם אנשים בוגרים וחכמים. אני לא היחידה. שמעתי על עוד המון אנשים שהכירו חברים טובים או בני/בנות זוג בצבא). אני לא מאמינה שצריך להפוך את הצבא לדבר הכי משמעותי והכי מרכזי בעולם עבור בני הנוער, אבל אני כן חושבת שהוא משמעותי.

ואני מניחה שחלק מזה נובע גם מהחינוך שלנו, אבל על זה אני אדבר ביום אחר.

אן.

אני רק רוצה לציין שאני מסכימה ששלום זה לא רק שקט, ואני מסכימה ששלום אמיתי לא יהיה כאן בדורות הקרובים גם אם יהיה שקט, אבל בסופו של דבר זה יגיע. ברגע שנצליח להגיע, באמצעות האיום של הצבא שלנו (ולא באמת צריך יותר מאיום), לשלום, לאט לאט באמת יווצר כאן גם שלום אמיתי (זה תלוי באנשים שאיתם אנחנו חותמים על הסכם השלום, כמובן, אבל בסופו של דבר זה יקרה).