למה אתה מאמין בי?

אני מאמינה בי. אני יודעת שיש לי יכולות מדהימות. אני יודעת שאני חכמה, מוכשרת, כותבת נהדר, מבינה דברים מהר. אני יודעת שאני מסוגלת לעמוד בלימודים אקדמיים. אני יודעת שיש לי את כל הכישורים שאני צריכה בשביל להתחיל את התואר הראשון שלי עכשיו.

אבל אני בלחץ. אני בלחץ כי זה הממ"ן הראשון, ומה אם אני לא אצליח בו, ולא אצליח באחרים, ואכשל בקורס? מה אז? אמרת לי שזה קורס מסננת, ואני מבינה למה, ואני מבינה גם למה המנחה שלי אמר שזה לא משמעותי אם יש ציון נמוך בקורס (הוא בקטע של פסיכולוגיה חיובית ועידוד. אתה היית מחבב אותו.), אבל אני יודעת שבסופו של דבר, אתה צודק. מה גם שההורים שלי בונים על מלגה שאני אמורה לקבל אם יהיה לי 90+, אז זה גם קצת מלחיץ אותי. ומהמבחן אני לא דואגת, אבל הממ"נים קשים יותר ולקח לי זמן לפצח את הראשון.

ואתמול... אתמול הוא אמר כל מיני דברים, והוא עבר עם שתי בנות על שני ממ"נים (כי הן נתקלו בקושי ספציפי אז הוא כבר קרא את כל הממ"ן שלהן), ושמעתי אותו מדבר ואומר שזה לא טוב וחשבתי לעצמי שאם אנשים בוגרים לא כותבים ממ"נים טובים, אנשים שלחלקם כבר יש תואר ראשון ועבודה כבר שנים, אז מה הסיכוי שאני אצליח לכתוב ממ"ן טוב באמת?

ואין לך מושג... לא, בעצם, יש לך מושג, כמו תמיד, כמה זה ערער לי את הביטחון העצמי.

ובאתי אלייך, וקיוויתי שאולי תמצא דרך לעזור לי. לא הופתעתי כשאמרת שאין לך זמן – אני מכירה אותך. אף פעם אין לך זמן. למרות שבמחשבה שנייה, עושה רושם שאתה עמוס יותר עכשיו משהיית באוקטובר של שנה שעברה – אבל קיוויתי שבכל מקרה תמצא את הדרך לעזור לי.

והשיחה הזאת כן עזרה לי, כי הבנתי שזה בסדר ליפול בממ"ן הראשון, והבנתי שאתה בטוח שאני לא אפול בממ"ן הראשון (אין מצב שאני אקבל מעל תשעים! או שלא יודעת, אולי אתה צודק כמו תמיד ואני באמת יכולה לעשות את זה.), והבנתי שהכל יהיה בסדר ושאתה בטוח לחלוטין שהקורס הזה והתואר הזה מתאימים לי. ואמרת שזה טבעי ושהכל יהיה בסדר.

ואתה יודע, עם כל מה שעובר עליי היום (אל תשאל מה עבר עליי הלילה, ואני דואגת למישהי, וכל הלילה ערער אותי לגמרי, ואחרי אתמול זה נראה נוראי...), אני מוצפת בכל כך הרבה רגשות, ופתאום אני מרגישה שאני יכולה להוציא את הכל החוצה. אני לא יודעת איך אתה עושה את זה, אבל משום מה אתה מאמין בי הרבה יותר משאני מאמינה בעצמי, ואיך שהוא אתה תמיד מוצא את הדרך להרגיע אותי ולהבטיח שהכל יהיה בסדר. ויש לי דמעות בעיניים, גם בגלל כל מה שמציף אותי שאני מרגישה שאני יכולה לעזוב את הכל סופסוף (בוא נגיד שיחד עם הקפה לקחתי משהו וזה לא ממש עבד) ולהוציא את הכל החוצה. כי פתאום אין מתח ואין לחץ אלא רק הקלה.

וזה לא דמעות רק כאלה, אלא גם דמעות של מישהי שלא מצליחה להבין איך אתה תמיד עושה את זה ולמה מגיע לה בנאדם כמוך.

רק רציתי לספר לך את כל מה שניסיתי לתקצר. ואני יודעת שהבנת למרות הכל, וזה מרגיע, כי אני יודעת שאם הייתי מספרת את כל זה, התשובה שלך לא היתה שונה.

וכן, אני יודעת שיהיו לי עוד המון כאלה, אבל הראשון הוא שמטריד אותי. אתה בטח מבין.

אן.

אני סומכת עלייך שתבין שאני לא מנסה לעשות שום דבר. תאמין לי, אני לא אקח את זה לשום מקום.

ד"א, אתה יודע שאמא אף פעם לא מצליחה להבין איך אנחנו אומרים כל כך הרבה בכמה דקות שיחה שיש לנו? זה תמיד מצחיק אותי.