אני יוצאת מהשיעור האחרון שלי היום עצבנית לחלוטין.

"מה קרה?"

"השכבה הבכיינית והפתטית הזאת, זה מה שקרה."

"מה הם עשו הפעם?"

"הבריזו מהמבחן בפיזיקה וטענו שהם לא ידעו שיש שעת אפס היום. לא הפסיקו להתבכיין. שאלו את המורה למתמטיקה כל כך הרבה שאלות מטומטמות שאפילו הוא התעצבן. ניסו להגיד שהם מצטערים כשברור שהם לא."

"למה את חושבת שהם לא?"

"כי אני יודעת שהם לא. כי הם יודעים מה אני מרגישה כלפיהם ומה אני חושבת עליהם. כי הם יודעים שאני חושבת שהם ילדים קטנים ובכיינים. היית צריך לראות איך הם דיברו על המורה לאנגלית. באיזשהו שלב נמאס לי, כתבתי להם שהם ילדים קטנים, עלובים ובכיינים ויצאתי מהשיחה. מישהי אמרה לי אחרי זה שהיא מעריצה את זה שאמרתי להם את זה.

"ואתה יודע, ברור שהם לא אוהבים אותי. הם לא אוהבים את מי ששונה, מי שלא מציית לחוקים של הכלל. לא שאני הייתי רוצה לציית לחוקים של הכלל עם כאלה חוקים מטומטמים."

"זה לא תמיד נכון. תמיד יש כאלה שפתוחים לדברים אחרים."

"אתה יודע מה מר ג' אמר לי פעם? הוא אמר שבילדות השונה הוא מוזר, ושבגיל ההתבגרות כולם מחפשים להיות שונים אבל הם אותו הדבר. הוא גם אמר שגם אחרי זה זה קשה להיות שונה, אבל באיזשהו שלב בבגרות מעריכים את זה. אני לא יודעת אם הוא צודק בנוגע לשלב שבו מעריכים את זה - אני מאמינה לו, אבל אני לא יודעת מניסיון אישי אם זה נכון - אבל אני יודעת בוודאות שהוא צודק בנוגע לילדות ולגיל ההתבגרות. בדיוק כי חוויתי את זה על בשרי בצורה הכי קשה שיכולתי לחוות את זה."

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שבמשך חצי מהילדות שלי קיבלתי רק הצקות מהילדים בכיתה שלי. בדיוק כי אני בחרתי ליצור קבוצה שונה מהקבוצה שהיתה הרוב. בדיוק כי הפריע להם שכל המורים רואים בנו תלמידים לדוגמא. בדיוק כי הם שנאו את זה שהתעלמנו מהם. בדיוק כי הם שנאו את זה שלא נכנענו ללחץ החברתי שלהם. ככה עברה עליי הילדות שלי. זה היה פחות נורא כשעוד היתה מורה ששלטה בהם, אבל זה באמת היה נוראי כשנעלמה השליטה.

"ונוער? זה כל כך עצוב שזה נכון. הם כולם לכאורה מתפתחים לכיוונים שונים ולכאורה הופכים לשונים מהרוב, אבל בעצם כולם בדיוק אותו הדבר. הם מחזיקים באותן הדעות, הם מתנהגים באותה הצורה, הם אוהבים את אותם הדברים, והכי גרוע, הם נכנעים בקלות ללחץ החברתי ומפחדים לראות את האמת. ואחרי זה הם גם הופכים לבני אדם כאלה, אבל לזה אני לא אכנס.

"אל תבין לא נכון - לא הייתי רוצה להיות כמוהם בשום מצב שהוא. אני מרוצה ממי שאני ומהעובדה שאני שונה. אבל הייתי רוצה שפעם אחת הם לא יהיו כאלה ילדים-קטנים-מפונקים-ובכיינים-שתמיד-נכנעים."

אין לי מושג אפילו עם מי אני מדברת, אבל הייתי חייבת לכתוב את זה.

אן.

אני: תגידו, אם אלוהים לא היה בורא את המים, מה בני האדם היו שותים?

אמא: קולה.