אני מרגישה כמו אנדר.

אין לך מושג כמה התגעגעתי לספר הזה. אני חושבת שזה אחד הספרים הכי מבריקים שאי פעם נכתבו. קראתי אותו פעם, לפני ארבע או חמש שנים, ולא יכולתי להתעלם ממנו. הוא נשאר בראש שלי באיזשהו מקום. וכשראיתי אותו אצלך... זה העלה אצלי את התשוקה לקרוא אותו שוב. (עכשיו אני מבינה גם שאני רואה בו הרבה יותר משראיתי בו אז. התבגרתי. השתניתי.)

ואני מרגישה כמו אנדר. אני באמת באמת מרגישה כמו אנדר. כאילו כולם מנסים לשחק בי, כאילו כולם מנסים כל הזמן לרמות אותו ולבחון את היכולות שלי ולהוציא ממני איזה משהו אחר שיהיה תפיסה מעוותת כלשהי של עצמי. בימים האחרונים אני מרגישה כאילו כולם רק מנסים לדחוק אותי לאיזו פינה ולהוציא אותי מדעתי, כמו שכתבתי לך אתמול. כאילו כולם נגדי בכוונה בשביל לראות כמה רחוק אני אהיה מוכנה ללכת.

ומה שמפחיד אותי הוא שאני מוכנה. אני מוכנה ללכת ולרסק כל בנאדם שיעמוד מולי. אני מוכנה לספר את כל מה שאני יודעת, לאיים, לשחק באנשים, לנסות להבין מה יגרום להם לעשות מה שאני רוצה. אני מסתכלת עליהם כעכברי מעבדה כי אחרי המחוננים התרגלתי לעשות את זה וזה מפחיד אותי כמו שאנדר פחד מכמה שהוא פגע בברנרד וסטילסון וכל האנשים האחרים האלה. אני מוכנה לפגוע בהם הכי חזק שאני יכולה כדי להשיג מה שאני רוצה, וזה מפחיד אותי כל כך עד שאני רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולבכות כמו שאנדר רצה. ואני לא בוכה, כי למדתי לבכות בפנים, ולא בחוץ, איפה שכולם יכולים לראות.

וזה מפחיד אותי. זה מפחיד אותי וזה מגעיל אותי ואני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי ועם התקופה המגעילה הזאת.

התעוררתי ערנית ומגיבה הבוקר, ואני לא יודעת מה קרה. אולי זאת הידיעה שאני לא יכולה לעשות כלום בשביל לעזור ובשביל לשנות ובשביל לתקן. אולי זאת הידיעה שאני בעצמי לא כל כך בטוחה מה אני רוצה מהחיים שלי וזה קצת מדכדך אותי פתאום. אולי זאת פשוט העייפות הזאת של להתמודד עם כולם. אני לא באמת יודעת.

ואתמול הייתי כזאת גם. כתבתי לך שהייתי כזאת. הייתי כזאת עד שיצאתי מהבית והייתי אופטימית פתאום, אני אפילו לא יודעת למה, ואז נתקלתי בך, ובאמת שהייתי אופטימית עד סוף היום. ראינו תוכניות מצחיקות בטלוויזיה, והרגשתי מעודדת מזה שנתקלתי בך, ואכלתי גלידה (ואין לי מושג למה אני מספרת לך את זה, זה פשוט שטף שאני לא מצליחה לעצור) והכל היה בסדר. ופתאום עכשיו זה חזר ואני לא יודעת למה וזה גורם לי להרגיש עוד יותר רע.

ונמאס לי להתווכח עם כולם ונמאס לי ללכת נגד כולם ונמאס לי שאני צריכה להתווכח על כל דבר. ופתאום אין לי כוח לשיחה מחר עם המחנכת שלי, ופתאום אין לי כוח לזה שכולם ירוצו סביבי ואני רק רוצה שהם יתנו לי מה שאני רוצה ויעזבו אותי בשקט. ונמאס לי כי יש לי כל כך הרבה דברים אחרים שאני צריכה להתמודד איתם וזה פשוט כנראה לא השבוע שלי והכל. ואני כל כך עייפה מהשבוע הזה, ואני רק צריכה איזו מין זריקת מרץ שאני לא מצליחה למצוא וזה מתסכל אותי.

ונמאס לי וזה מפחיד אותי. ואני מרגישה כמו אנדר, אני מרגישה אומללה ועייפה ומפחדת שאני אמצא את עצמי עושה את הדברים שאני שונאת, ואני מרגישה כאילו אין אף אחד שיכול לעזור לי.

וכשראיתי אותך היום, כשעשית לי שלום, התחשק לי לבכות. כי פתאום הרגשתי ששום דבר לא שווה את זה אם אני לא מצליחה להגיע למטרה שלי, ושום מלחמה ושום כלום לא שווה את זה אם אני לא יכולה להמשיך בדרך שלנו. וקצת רציתי שתעצור ותשאל מה קרה, אבל ידעתי שאני כבר לא כל כך משדרת מצוקה גם כשאני עייפה, ושאם אני לא אקום לדבר איתך לא יקרה כלום, והעדפתי להשאיר אותך מחוץ לסיפור הזה למרות שבטוח היית יכול לעזור לי. ופתאום אני חושבת שכל מה שאני רוצה זה להמשיך להיות כמוך, וכל היום פשוט הרשיתי לעצמי לוותר, וזה בסדר, כי מותר להיות עייפים לפעמים, אבל אני צריכה להמשיך להיות אופטימית כי זה באמת הפך את החיים שלי ליותר טובים.

וזה עושה אותי עצובה, הידיעה שהיום הזה לא יכול היה להיות יותר גרוע מהבחינה הזאת.

לא, הוא יכול היה להיות יותר גרוע - אם לא הייתי רואה אותך ומבינה את זה.

חזרתי הביתה והלכתי לישון, כמו שאתה יודע שאני תמיד עושה כשאני לא מרגישה טוב. ישנתי משהו כמו שלוש שעות אבל אני עדיין מרגישה עייפה אז אני מקווה שאם אני אשן טוב הלילה, אז אולי הכל יראה בסדר בבוקר.

אוף, אולי אני פשוט צריכה לדבר איתך (בראש שלי. עדיף בחיים האמיתיים, אבל אני לא רוצה להכניס אותך לתוך זה.) והכל יהיה בסדר.

תשמור על עצמך. אני מרגישה קצת מעורערת מבחינת דאגות.

אן.