*כותרת בהשראת Army of Ghosts, Doctor Who 2X12.

אמא וסבתא התחילו לדבר על איך שסוף דצמבר זה יום השנה לסבא. אמרתי להן שזה בשני בינואר, והן אמרו שהולכים לפי לוח השנה העברי. חשבתי לעצמי שבעצם זה הגיוני, אבל אז נזכרתי שיש עוד כמה דברים שיש בסוף דצמבר, ודווקא בתאריכים העבריים. חשבתי על זה שב-23/12, לדוגמא, יצאנו לגדנ״ע. חשבתי על זה שה-27/12 זה היום שבו התחלתי את המוות שלי.

יצאתי לגדנ״ע אופטימית. ידעתי שאני מסוגלת להחזיק מעמד יומיים וחצי. ידעתי שאני יכולה להתמודד עם המערכת הצבאית וידעתי שאני תמיד יכולה להירגע לאור העובדה שאני לא צריכה להישאר שם את כל הימים. ידעתי גם, וזה היה החלק הכי חשוב בכל הסיפור הזה, שמר ג׳ תמיד שם ואני תמיד יכולה להיעזר בו. גם עשיתי את זה, יותר מפעם אחת. כבר ביום הראשון אני יכולה לחשוב על שלוש פעמים, למרות שאחת היתה מינורית. 

והוא באמת היה שם. היה לי נורא להיות לבד, אז ביקשתי להתייעץ איתו, והוא הסכים. ואז גיליתי על סבא והוא קצת עזר לי להתמודד. ולמחרת בבוקר כשהוא ראה אותי הוא שאל איך אני, וכשהוא ראה שאני בטלפון עם אמא הוא אמר לי לבוא לחפש אותו במגרש כשאני אסיים. כשנתקלתי בו שוב באותו היום דיברנו קצת. איכשהו הוא תמיד מצא זמן בשבילי. גם כשבכיתי בערב הראשון וגם כשלא ידעתי איך לחייך בבוקר שאחרי זה וגם כשרק הייתי צריכה הפוגה אחרי הזעזוע שהיה היום המלא הראשון של הגדנ״ע.

ואז ביום שלישי, 25/12, ואני זוכרת כי כולם דיברו על הכריסטמס, חזרנו הביתה בצהריים. והורדנו אותו בדרך והוא אמר לשתי המורות שלום ואז הוא אמר גם לי שלום וחייך אליי, כמו שתמיד היה לו חיוך בשבילי, ושמחתי, כי הכל היה בסדר. וחזרתי הביתה, והייתי אופטימית, והכל היה בסדר. הכל באמת היה בסדר. 

ואז חשבתי לעצמי שאני יודעת שהוא לא חשב שעשיתי את הבחירה הנכונה בזה שהלכתי, כי ידעתי שהוא חושב שאני מסוגלת לעשות את זה וצריכה לעשות את זה בדיוק כמו כולם. וחשבתי לעצמי שאולי הוא חושב שאני בורחת, מה שנכון,  ושאולי, אולי הוא חושב שאני לא בוגרת מספיק בשביל לעבור את המסלול שהתחלנו לעבור באותה התקופה. פחדתי שעכשי הכל ייהרס. במשך יום וחצי הייתי עסוקה בלבכות ולהיות בהיסטריה, עד שבסופו של דבר מצאתי את האומץ להתקשר אליו. והוא אמר שהכל בסדר והוא לא כועס או מאוכזב או כל דבר אחר. והוא אמר גם שזאת רק מערכת יחסים רגילה והכל בסדר. וזה הרגיע אותי באותו יום, אבל ביום אחרי, כשנסענו לבקר את סבא, חשבתי לעצמי שאנחנו לא רגילים ולא הבנתי. וניסיתי להבין אבל עזבתי את זה ופה התחילה הטעות שלי. 

ואז הכל עוד היה בסדר לאיזו תקופה, אבל נכנסנו עמוק יותר ויותר והוא הרגיש רע יותר ויותר ובסופו של דבר הגינו לאן שהגענו. 

27/12. היום שבו התחלתי להרוס את מערכת היחסים הכי חשובה שהיתה לי אי פעם. 

31/1. 13/3.

This is the story of how I died.

אן.

אני לא חושבת שאי פעם תבין כמה זה עדיין כואב.