אני לא בטוחה איך להתחיל את המכתב הזה, האם להתחיל אותו ב"תפסיק להיות צודק! לא, לא באמת", או ב"עכשיו אני יודעת מאיפה אתה מביא את כל הדברים שהיית אומר לי כל הזמן".

ב"מבוא לפסיכולוגיה" הגענו עכשיו לפרק התשיעי, הפרק על משכל. זה פרק שהוא כל כך מעניין לקרוא בכל כך הרבה מובנים: על חלק ממנו כבר דיברתי, בתיאוריה, עם MIG, ועל חלק ממנו התווכחתי איתך במשך כמה חודשים טובים. לא ידעתי את רוב הדברים שהיו כתובים שם, אבל עדיין ישבתי והתווכחתי על זה איתך. זוכר? (כן, אני יודעת שאתה זוכר.)

אם אתה זוכר את הויכוחים האלה, אתה בטח זוכר שכל הזמן התווכחתי איתך על המדדים לקביעת האינטליגנציה של בני אדם. דיברנו על IQ כמדד אמין (למרות שכשאני קוראת על IQ אני מבינה שהתכוונתי למשהו קצת יותר מורכב מזה, אבל עדיין דומה לזה) ועל סוגים אחרים של אינטליגנציה של בני אדם: רגשית, לדוגמא. אמרת לי שאינטליגנציה רגשית היא המדד השני הכי נמדד בתחום. "אני לא בקיא בתחום, אבל נדמה לי שזה עולם התוכן בו אנו דנים רוב הזמן. מה את מסיקה מזה?" שאלת אותי. אני חושבת שדי התחמקתי מהשאלה, אבל פשוט כי עוד לא ממש הבנתי מה יכול לקרות ומה המושג אומר.

אני חושבת שבטח היה לי קצת קשה להבין את זה, כי כשהגענו לכיתת המחוננים, כל הזמן דיברו איתנו על איך שאנחנו מבינים מהר יותר ומחברים מהר יותר ואנחנו פשוט חכמים יותר. כשאני קוראת היום בספר על ההגדרות השונות למחוננים ועל סוגי האינטליגנציה השונים, אני מבינה שצריכים היו להציג לנו את זה אחרת, אבל בתור ילדה בכיתה ג', זה מה שקיבלתי וזה מה שהנחתי שהוא נכון. בפסיכולוגיה התחלתי להתעניין רק בכיתה ה', וגם זה לא ברמה הזאת; אחרי זה, כבר לא טרחתי לחפש. פשוט יצאתי מנקודת הנחה שזה נכון.

והעניין הוא שהיום, אחרי שאתה ו-MIG עזרתם לי להיפתח לכל מיני דברים חדשים, אני מרשה לעצמי לקבל את זה שאולי זה קצת שונה. אני עדיין ביקורתית, אני עדיין לא יוצאת מנקודת הנחה שכל התיאוריות נכונות וזה מסביר הכל, כי אני לא מסכימה עם חלק מהן, וחלק אני לא בטוחה שהן נכונות בכלל, אבל את התיאוריות החדשות הללו בנוגע למחוננים קל לי מאוד לקבל, כי אני מכירה את זה מהניסיון האישי שלי.

וזה מעניין. זה כל כך כל כך מעניין. כי זה באמת קצת שונה. לפי התיאוריה שמציגים בספר צריכה להיות למחוננים גם יצירתיות ורמת מחויבות גבוהה לדברים, ואני יכולה לראות את זה גם עליי וגם על ילדים בכיתה הקודמת שלי: הפתרונות היצירתיים, הנטייה לכיוונים יצירתיים, בין אם מדובר בכתיבה או שירה או אפילו פתרונות במתמטיקה, הנטייה להתמקד במשהו ולהתעסק רק בו עד שמסיימים אותו. זה כל כך מעניין כי זה כל כך נכון. ואני מניחה שאתה מכיר את זה מעצמך ומהאחים שלך (מעולם לא אמרתם לי שאתם כאלה, אבל אתם האנשים היחידים שאני אומרת שיותר חכמים ממני, אז...), אז אתה יודע על מה אני מדברת.

ואז הם מדברים על תיאוריות של משכל, על החלוקות השונות: על התיאורייה של גרדנר עם שמונת הסוגים השונים של המשכל והתיאורייה של ספירמן, התיאורייה של קאטל והתיאוריה של גילפורד, ועל התיאוריה של שלושת המרכיבים של סטרנברג. כל היכולות השונות של אנשים: יכולות מילוליות ויכולות מתמטיות; יכולות תנועתיות ויכולות מעשיות לחיים; יצירתיות ומרחביות; משכל בין אישי ותוך אישי (מה שקראנו לה אינטליגנציה רגשית, זוכר?); משכל נזיל ומשכל מגובש. זה כל כך מעניין, כי זה מוכיח בדיוק את מה שאמרת: שמשכל הוא הרבה יותר מסתם מספר של IQ. זה מוכיח בדיוק את העובדה שבני אדם הרבה יותר מורכבים מזה.

ואתה יודע מה העניין? שדעתי עדיין לא משתנה.

אתה צודק. בבני אדם יש כל כך הרבה יותר מסתם מספר שאמור להביע את האינטליגנציה שלנו. המספר הזה מדבר על יכולות מילוליות ויכולות אנליטיות ויכולות מרחביות ויכולות יצירתיות, אבל זה לא מדבר על הכל. ומעבר לזה, כמו ששנינו יודעים, יש כל כך הרבה בעיות עם הערכת משכל, מה שלפעמים הופך את זה למדד לא אמין. יש בבני אדם הרבה דברים יפיפיים שפשוט אי אפשר למדוד במבחנים האלה. (אולי אני אפתח מבחן חדש? האהא, כש-MIG אמר לי שגם כשאני אסיים תואר שני אני לא אקבל את כל התשובות לשאלות שלי, כתבתי לו ש"מזל שאני כאן בשביל לחקור". מזל שאני לא מעריכה את עצמי יתר על המידה בכלל. (כן, ואז אתה היית בא ואומר שאני לא.))

אבל זה לא משנה את העובדה שכשאני יושבת עם אנשים בכיתה, כשאני יושבת עם אנשים בבית הספר, זה מה שאני מחפשת. כי יכול להיות שמישהו אחד הוא מדהים בכל יכולת מעשית שהיא, או שמישהי היא רקדנית ייחודית. אבל זה לא עוזר לי אם שניהם יושבים איתי בכיתת פיזיקה ולא קולטים שום דבר ממה שנאמר. אתה חייב להבין שאחרי שלמדתי שבע שנים בכיתה שבה אנשים הבינו דברים במהירות מדהימה, זה מטריף להיות בכיתה רגילה. אז נכון שביססתי את השיפוט הראשוני שלי שלהם לפי ה-IQ שלהם, ונכון שזה לא נכון ושיכול להיות שיש לי על מה לדבר עם חלק מהם, אבל בכיתה הזאת זה עדיין לא יעבוד, פשוט כי: א. כבר יש לי דעה מגובשת עליהם, ב. אני לא רוצה לדבר איתם, וג. גם אם הייתי רוצה אין לנו יותר מדי על מה לדבר.

ופה אני חייבת לך תודה.

כי אמנם זה לא עבד בבית הספר, אמנם זה לא עבד איפה שהתכוונת שזה יעבוד, אבל זה עבד בכל כך הרבה דברים אחרים. זה עבד כשמדובר באינטליגנציה הרגשית, בחיזוק, ובמוכנות לחיים, כי תודות לך, אני מרגישה עכשיו שטוב לי ושאני מסוגלת לעשות כל מה שאני רוצה. אני מתמקדת בדברים הטובים, מחזקת את הצדדים החלשים אצלי ונעזרת בצדדים החזקים כשאני עושה את זה. אני מסוגלת לווסת רגשות ולהבין רגשות ולהבין את הפעולות שלי לפי הרגשות שלי (אינטרוספקציה?), וזה הופך את החיים שלי לכל כך הרבה יותר טובים. ואני חושבת שאני גם מקרינה לסביבה דברים אחרים היום.

וזה עבד גם כשזה הגיע ליום המא"ה, לדוגמא. זה עבד, כי הסתכלתי על כל מיני דברים אחרים אצל אנשים. לא על כמה מהר הם קולטים את הרעיון של מה שצריך לעשות, אלא על דברים אחרים: על כמה הם נחמדים, ועל כמה הם יצירתיים, וכן, גם על כמה הם חכמים וכמה הם קולטים מהר, אבל לא יצאתי מנק' הנחה שאני עליונה.

ואם חשבת לעצמך שאולי זה עובד בהתקלויות קצרות אבל זה עדיין לא עובד כשאני יושבת בכיתה עם אנשים, אז אתה טועה. ואני יכולה לראות אותך מחייך עכשיו, כשאני אפריך את הטענה שלך. כי אני יושבת בכיתה במבוא לפסיכולוגיה וחלק מהאנשים לא מהירים כמוני. וחלק מהאנשים לא יודעים חלק מהחומר (כל הביולוגיה, לדוגמא...) כמו שאני יודעת אותו. ולפעמים יושבים איתי אנשים שלא בהכרח מבינים מה המנחה שלנו אומר. אבל אני נהנית. ואני מדברת עם אנשים. ואני עוזרת. ולא אכפת לי שאנשים לא מבינים, כי זה לא הדבר המרכזי אצלי כרגע.

אז אתה מבין, למרות שרק עכשיו אני מגיעה לפרק את זה, את המסקנות שלך ממנו ומהחיים שלך כבר הפנמתי מזמן.

זהו, רק רציתי לספר לך כמה אני נהנית. פרק מרתק!

תשמור על עצמך, טוב?

אן.