דבר ראשון: תשמרו על עצמכם. תסעו בזהירות, במיוחד עם הגשם והברד בחוץ, ואל תסתובבו בחוץ יותר מדי, ותשתדלו שיהיה לכם חם. בסדר? בבקשה בבקשה תשמרו על עצמכם. לא יצא לי להגיד את זה לשניכם (בעיקר כי כל פעם שאני רואה אתכם אני שוכחת את כל מה שאני רוצה להגיד), אבל בבקשה תיזהרו. אני מצפה לראות את שניכם בריאים ושלמים ביום ראשון. (ואני כבר רואה את החיוכים.)

דבר שני, ולמרות שהוא חשוב הוא פחות חשוב מבחינתי מאשר זה: יש לי החלטה גדולה למדי להחליט.

בזמן האחרון טוב לי. זה לא שאין נפילות. זה לא שאין ימים שבהם ממש קשה לי או ימים שבהם כל מה שאני רוצה לעשות זה להישאר במיטה (זה בדרך כלל קורה בערבים, לשמחתי, כי אז אני פשוט הולכת לישון. ואני תמיד במצב יותר טוב אחרי שאני מתעוררת). זה לא שאין ימים שבהם אני רוצה לחנוק מישהו. אבל בגדול, טוב לי. וכמו שאמרתי אז למר ג' כשהבנתי סופסוף למה הוא מתכוון - באושר הכוונה היא לא לחיוך תמידי, אז זה בסדר.

אני מתוסכלת בבית הספר (נו, טוב, מה עוד חדש), כי אני רואה המון אנשים (תלמידים או מורים) שלא מסוגלים לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך. דיברתי על זה עם מר ג' פעם. זה כל כך מתסכל לראות את זה, אבל אני מנסה לא לתת לזה להפריע לי. תוך כדי השיעורים אני עושה דברים (בדרך כלל כותבת), ובהפסקות אני מוצאת עם מי לדבר (אמא או ידידים מהשכבה), ובדרך כלל אני מחייכת. מחלק מהציונים אני לא ממש מרוצה כרגע, אבל אני עובדת על זה ועובדת קשה.

אני חושבת שבבית אני בסדר. דברים כל כך שלווים ורגועים פה. אף פעם לא סיפרתי לכם על הבעיות שיש לי בבית, ואני לא אתחיל עכשיו, אבל אני חושבת שגם פה דברים הם די בסדר. ברור שהמצב לא אידיאלי, אבל הכל עם אמא ואחותי בסדר, ועם אבא זה פחות או יותר במקום שאני רוצה שזה יהיה.

באוניברסיטה טוב לי. טוב לי כי יש שם אנשים נהדרים, ממש נחמדים וממש עוזרים. וטוב לי כי המנחה שלנו נהדר ואני ממש מחבבת אותו. וטוב לי כי בשיעורים אין את כל השטויות האלה של תיכון, שתלמידים מפטפטים או מפריעים או שהמורה מתעסק בטלפונים והכל. וטוב לי כי מדובר באנשים בוגרים, שרובם לא גדולים ממני בהרבה, וזה עושה לי טוב להגיב איתם (כמו ששניכם יודעים). וטוב לי כי אני מוצאת שם את המקום שלי, לאט ובזהירות, אבל מוצאת. ואפילו קבעתי עם מישהי שבסמסטר הבא אנחנו לוקחות קורס ביחד.

ויש לי עוד דברים. בימי שלישי מדי פעם יש את ההרצאות של פרופ' יובל, שהן ממש נהדרות. אני כל כך נהנית מהן. ברור, בקושי יוצא לי להיות בבית בימים האלה, אבל זה שווה את זה כי אני נהנית. וביום חמישי אני באיזה פרויקט לצה"ל ולמרות שאני מקטרת שאנשים איטיים וזה קצת מתסכל, אני חושבת שבגדול גם זה גורם לי לחייך, כי אני באמת אוהבת את התחום (והאנשים אלה בעיקר אנשים מהכיתה/כיתה מדעית מקבילה, אז זה הגיוני). ובסופ"שים יוצא לי לנוח הרבה וגם קצת לראות טלוויזיה, ואני רואה את הסדרות שאני אוהבת כשיוצא לי ובאמת יש לי זמן לזה. ואני גם רואה אתכם הרבה וזה תמיד גורם לי לחייך.

אז נכון שבשישי בערב קשה עכשיו כי הכל מתמקד בשנה לסבא, ונכון שלפעמים אני נורא מתוסכלת מהאיטיות של אנשים, ונכון שלפעמים קשה לי להתרכז ואני מבזבזת זמן, ונכון שלפעמים אני נהיית עצובה או כועסת בגלל שטויות, אבל זה בסדר. כי אני מיד מעודדת את עצמי. ומה לעשות, בסופו של דבר אני אנושית. ואפילו בבעיה X אני ממשיכה לטפל לבד.

ואז עולה השאלה... האם אני יכולה לקחת הפסקה מהפגישות עם הפסיכולוגית שלי? (אני יודעת שיש עוד המון לגלות וזה מצב זמני, אבל אני מתרגשת לקראת העתיד והתובנות האלה שלי. כי יש הרבה כאלה. וזה פשוט מרגיש כמו בזבוז זמן כבר בערך חודשיים וחצי.)

אן.