אתה כזה טיפשון לפעמים. (לא במובן של טיפש, אלא... אוף, אני לא מצליחה להסביר. אבל זה משהו כזה שאני מביאה מהבית.)
אני מדמיינת אותי מסתובבת למטה כמו תמיד, ואתה מגיע, שוב עם הז'קט הכחול המהמם הזה (כחול זה הצבע האהוב עליי, אז...), ואני נתקלת בך ליד הדלת. אנחנו מחליפים חיוך ו"מה נשמע?", ואני מהססת לרגע לפני שאני שואלת אותך בשקט אם אתה יודע שלא הייתי באה אלייך היום אלמלא באמת באמת הייתי צריכה את העזרה שלך (ברמה ש, אני אגלה לך בסוד, כל אתמול התחבטתי אם לשלוח לך סמס אם אנחנו יכולים לדבר, למרות שאני יודעת כמה שאסור לי לעשות את זה).
ואני חושבת לעצמי שאם לא היה לך זמן אז היינו מחליפים עוד איזה מילה או שתיים, אבל אם היה לך זמן אולי היית עומד שם לדבר איתי לרגע, או שבכלל היית יוצא מהשער ההוא, אז הייתי יכולה ללוות אותך לשם, כמו שכמעט עשיתי היום כשראיתי אותך הולך, אבל לא עשיתי בסוף כי ידעתי שפוליטית זה יהיה נכון יותר, אבל כמו שכן עשיתי ביום שלישי שעבר. ואני לא יודעת, אני מדמיינת שכן יוצא לנו לדבר, ואתה שואל מה קרה, ואני אומרת לך בשקט שאני לא מרוצה מהציונים עכשיו ושאני לא מצליחה ליהנות ושאני לא מבינה מה קורה.
ואני מספרת לך. אני מספרת לך הכל על הציונים בפיזיקה לאחרונה ועל הפחד שלי ועל זה ששום דבר לא הולך ועל איך שאני לא נהנית מכלום מלבד האוניברסיטה וזה כל כך מפחיד אותי, כי זאת היתה אמורה להיות השנה הכי טובה שהיתה לי עד היום בתיכון, למרות שהיא בלעדייך וזה הופך אותה להרבה פחות טובה. והכל התהפך ואני לא מבינה למה.
ואין לי מושג מה אתה אומר לי, אבל בטוח היו לך דברים חכמים להגיד.
כי האמת היא שזה קשה מאתמול, כשקיבלתי את הציון והבנתי שלמרות שחשבתי שהשתלטתי על הכל, יצאתי משליטה. והיה לי קשה אתמול, וישבתי מול הטלפון כל הזמן, ובמשך כל השלוש שעות שהייתי באוניברסיטה ניסחתי לך סמסים כי לא הצלחתי להחליט מה אני רוצה לכתוב, ובסופו של דבר כבר הגיע הלילה והצלחתי לשכנע את עצמי לדחות את זה להיום, בתקווה שיהיה לך זמן בשבילי (ואולי באמת הייתי צריכה לשלוח לך הודעה אם תוכל להקדיש לי כמה דקות היום), וזה לא קרה ולא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.
וזה היה מפחיד.
זה היה מפחיד כי אני לא נהנית ואני לא מבינה למה.
זה היה מפחיד כי אני גם לא מצליחה וכבר לא כל כך אכפת לי.
וזה היה מפחיד כי הייתי צריכה אותך בצורה שלא הייתי צריכה אותך כבר כמה חודשים. כי זה היה הרבה יותר גרוע משזה היה כשבאתי להתייעץ בנוגע לצה"ל או כל דבר אחר השנה (שבערך היו עוד שניים, נראה לי). כי אני לא רוצה להיזדקק לך בצורה הזאת, למרות שאני יודעת שיש בי חלק שתמיד יצטרך אותך ככה.
ואפילו לא הצלחתי לדמיין מה היית אומר.
דיברתי עם MIG בסוף. אחרי שראיתי אותך הולך וכמעט בכיתי שלחתי לו סמס אם אני יכולה לדבר איתו. אחה"צ התקשרתי אליו ודיברנו איזה שלושת רבעי שעה, והוא עזר לי, ואני מרגישה יותר אופטימית ושאולי יש איזה משהו ואולי הכל עוד יסתדר. הוא גם הציע שיכול להיות שאני פשוט מפחדת כי רפואה זה כבר לא כיוון עבורי לעתיד, אבל אמרתי לו שכבר הייתי שם והשינוי הזה לא הפחיד אותי.
אבל עדיין... זה לא תחליף ללדבר איתך, כמו שזה לא אמור להיות. והתרגלתי לפנות אליו בהרבה דברים כי הוא שם, והוא מכיר אותי, ואכפת לו, ואני סומכת עליו, ואני מקשיבה לו, אבל הפעם... הייתי צריכה אותך.
ואתה יודע, ראיתי איך התרוצצת בביה"ס היום, אז אני מבינה וזה באמת בסדר. החלק האנוכי שבי פשוט קצת התאכזב, אבל אני לא מקשיבה לו גם ככה.
אן.
אני חושבת שאני יודעת למה הייתי צריכה דווקא אותך: כי אני תמיד מרגישה שאתה מבין אותי הכי טוב, וכי פחדתי מלהיות לא טובה מספיק בעיניי MIG. ישבנו אתמול לדבר על זה איזה חצי שעה... וזאת היתה מחשבה נורא טיפשית אבל טוב שהיתה לנו השיחה הזאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm