היתה לי תובנה אתמול.

אתה יודע מה הבנתי? הבנתי שלהיות מורה זאת אחת העבודות הכי קשות בעולם. לא בגלל השיעורים והמבחנים והמשמעת והביורוקרטיות המטופשות. לא מהבחינה הזאת, בכלל לא. כי מה שקורה בעצם זה שבמשך שלוש שנים כמעט שלמות, כולל בחגים ובחופשים ובערבים ומוקדם בבוקר, אתה דואג לילדים האלה, מנסה לעזור להם, ללמד אותם, לדחוף אותם להשתפר ולהיות יותר משהם אי פעם חלמו שהם יוכלו להיות, עוזר להם להבין את עצמם, צוחק איתם, מדבר איתם (גם כשהם באים אלייך עם עיניים חצי עצומות על הבוקר), מתווכח איתם, רץ אחריהם, מרגיע אותם, גוער בהם כשצריך, מטפל בהם בצורה כל כך מסורה (ושנינו יודעים שאני יודעת כמה אתה עובד בשבילם, והכל באהבה), וצופה בהם כשהם חווים את שלוש השנים הכי משמעותיות לאנשים שהם יהפכו להיות בסופו של דבר - ואז זה נגמר, ואתה צריך להתחיל מההתחלה.

ואני חושבת שאולי אני יודעת כמה קשה זה, אבל בפועל לא נראה לי שאני באמת יודעת.

כי כשאתה תלמיד, אתה מסיים את התיכון ועובר הלאה. אתה חוזר אולי כמה פעמים לבקר, לראות אנשים שחיבבת, לקחת כל מיני תעודות ושטויות כאלה שהשארת שם, אבל אתה עובר הלאה. זה עוד פרק שתם ונשלם בחיים שלך, ואתה כבר לא חוזר עליו שוב. וכשאתה הורה, אתה חווה את הכל. אתה חווה את ההאכלות והטיולים והימים הראשונים בגן ובביה"ס, את המעבר לחטיבה ואת ה"אני שונא/ת אותך, אבא" של גיל ההתבגרות, את הצבא והשחרור וההתבגרות שמלווה כל אחד מהשלבים האלה, את בני/בנות הזוג והנישואים והקריירה והכל. וכמו שאני מכירה אותך, אתה מאוד מתרגש לחוות את כל זה כבר.

אבל כשאתה מורה... מורה שמשקיע, שאכפת לו, שהתלמידים שלו אוהבים ומעריכים אותו, כמוך... אתה זוכה לחוות את שלוש השנים הנהדרות האלה, שמתחילות אולי בצורה קצת מעצבנת אבל ממשיכות להיות יפיפיות, ואז אתה מוצא את עצמך חוזר להתחלה ולוקח קבוצה חדשה, בלי בכלל לראות איך הדברים שעשית השפיעו על הקבוצה הקודמת לטווח הרחוק, בלי לראות איך הם הופכים לאנשים נהדרים בזכותך.

דיברנו כבר על חוויות ששנינו עברנו, שעיצבו אותנו - דברים לא נחמדים שאולי היינו צריכים לעבור כדי להיות מי שאנחנו, אבל הם לא נחמדים nevertheless. תמיד הערכתי אותך בזכות הדרך שבה הפכת אותן וכל כך הרבה דברים שמציקים לך בהווה ליתרונות, או לפחות לדברים שלא יפרייעו לך לעשות טוב. אבל זה... זה כבר מביא אותי לרמה חדשה של הערכה, אני חושבת.

תהנה הערב. אני אנסה לקפוץ לשם אם נחזור הביתה בשעה שפויה, אבל איכשהו יש לי תחושה שזה לא יקרה.

אוהבת תמיד.