אני מניחה שכל המדינה יודעת מה היה אתמול בערב בפארק הירקון (כמה שאני שונאת את המקום הזה), אז אני לא אכביר במילים. במקום זה אני אספר כמה מדהים היה ערב (וכמה קרובות היינו אחותי ואני לג'ון עם החיוך המתוק הזה שלו).
בהכירנו את התענוג שבנסיעות לפארק הירקון וחזרה כשיש שם הופעות ענק, החלטנו להמר ולהירשם להסעה של Bluestone Event. מה אני אגיד? התרשמתי - לפחות מהחלק שהם תפעלו. האוטובוסים יצאו בזמן (על הדקה; זה היה מדהים), הם היו מלאים אבל לא דחוסים, הנסיעה היתה חלקה והגענו לאזור הפארק עוד לפני שבע. כשהגענו לא נתנו לנו לרדת מהאוטובוס עד שחילקו לנו כרטיסי חזור לרכבת (ששם היו פאקים מפה ועד להודעה חדשה, אבל את אף אחד זה לא מפתיע כי זאת רכבת ישראל), חילקו לנו סטיקלייטים והסבירו לנו מתי ואיך להגיע. ארגון מדהים - באמת ולחלוטין.
אז הלכנו לפארק.
והלכנו, והלכנו, והלכנו...
עד שבסופו של דבר הגענו!
בדקו את הכרטיסים שלנו בערך שמונה עשרה מיליון פעם, ועשו שמונה בידוקים בטחוניים (אם כבר מדברים על פרנויות...) אבל בסופו של דבר הצלחנו להיכנס לגולדן רינג. הקטע המדהים היה ללכת בגולדן רינג ולהסתכל על העומס הפסיכי של האנשים בצד של הכרטיסים הרגילים. כן, זה היה מאוד מאוד נחמד. אין ספק שאם היו לנו כרטיסים רגילים היינו מגיעים הרבה הרבה יותר מוקדם.
הופעת החימום היתה מיותרת. כל כך מיותרת. לא יודעת מי היו האנשים האלה, אבל אני חושבת שהמוזיקה שלהם היא אחד הדברים הכי גרועים ששמעתי מאז החתולים הדרוסים של ג'ימי הנדריקס. לא חושבת שיש מישהו שמסוגל לעקוף את החתולים הדרוסים שלו. בכל אופן, היה מאוד משעשע לרדת על כל דבר שני שהם אמרו, שרו וכו'. ("את צוחקת וצורחת" "כן, כי אתה לא מפסיק לשיר" *אחותי נשפכת מצחוק*)
ואז, רבע שעה לפני הזמן...
ובון ז'ובי היו על הבמה!
אל תשאלו מה היה הסט ליסט, כי מעבר לכמה שירים אני לא באמת זוכרת את השמות או את הסדר של כולם. ממה שאני כן זוכרת (לא לפי הסדר, אוביוסלי):
That's What The Water Made Me
You Give Love A Bad Name (אחד הראשונים)
We Got It Goin' On
Bad Medicine
We Don't Run
ואם לצטט את ג'ון, "החלק השני: It's My Life!"
Have A Nice Day
Who Says You Can't Go Home (שהוקדש לדיוויד בריאן היהודי לאור הגעתו לישראל3>)
Someday I'll Be Saturday Night (אקוסטי ומהמם3>)
Lost Highway
Keep the Faith
Wanted Dead or Alive
Livin' On A Prayer (בהדרן)
I'll Sleep When I'm Dead
We Weren't Born to Follow
Whole Lot of Leavin
You Were Born to Be My Baby
In These Arms (גם בהדרן)
Runaway (בילינו במכונת הזמן של ג'ון, זה היה כיף P:)
Raise Your Hands (שג'ון הראה לנו איך להרים את הידייםXD)
בקיצור, היה ממש ממש מדהים. באמת שכן. לג'ון היה כזה חיוך של "אני לא מאמין שאתם כל כך אוהבים אותנו" וזה היה מקסים. הוא רץ והסתובב על הבמה, לבוש בחולצה ארוכה (!!!) ומכנסי עור (!!!) כאילו לא היו שמונה מאות מעלות ושלושת אלפים אחוזי לחות בחוץ. להדרן הוא כבר חזר עם גופייה (אמרתי לאחותי שכולם הבינו לא נכון - זה לא היה הדרן, הוא פשוט הלך להחליף חולצה!). הוא עשה לנו חימומים לאורך שלושת רבעי מההופעה (מה שהיה ממש מקסים וממש כיף3>), ובאמת שהיה מדהים. הם היו כאלה נהדרים!
ג'ון ממש הסתובב לאורך כל הבמה - עד הקצוות ממש - ככה שלמרות שלא היינו בדיוק מול הבמה, הוא היה ממש מולנו כמה פעמים. והוא חייך והתלהב והיה פשוט כזה מקסים! הוא שאל אם אנחנו יודעים למה הוא בא לישראל...
"I wanna hear the Israelis scream" And we wanna scream for ya! #bonjovilive @bonjovi
A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 11:09am PDT
במקרה אחר הוא הסתובב במהלך סולו גיטרה והחליט להיות מגבר לגיטרה, ובמקרה אחר הוא סתם השתמש במיקרופון שלו כדי להגביר את הגיטרה, מה שהיה ממש מצחיק.
Who needs an amp when you've got Jon Bon Jovi? #bonjovilive @bonjovi
A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:37pm PDT
As said, amps are overrated. #bonjovilive @bonjovi
A photo posted by Ann (@anncarters) on Oct 3, 2015 at 1:38pm PDT
זה מדהים כמה הם היו אנרגטיים וכמה הם התלהבו. מיליון חיוכים, המון תשוקה לתת את ההופעה הכי טובה שיש ולשמח את המעריצים הישראלים. מרגיז אותי מה שכתבו בעיתון היום בבוקר - שמעריצים לא זיהו את השירים - כי זה חרטוט. כל מעריץ אמיתי שהיה בהופעה שר כמעט את כל השירים, בניגוד לאלה שפשוט שומעים אותם ברדיו מדי פעם והחליטו שהם מעריצים.
בני אדם עלובים.
אבל היי, היה ממש מדהים! למרות הסיגריות, למרות היצורים הדו-רגליים המגעילים סביבנו, למרות זה שכמות ה-merch היתה עלובה לכיוון פטתית, היה ממש ממש מדהים. ההופעה עצמה היתה שווה הכל, ואין לי מספיק מילים חמות להגיד עליה או על הלהקה המדהימה הזאת. הם לחלוטין שיתפו אותנו בהופעה, עד לרמה שבאחד השירים אנחנו שרנו חצי מהשיר וג'ון עשה לנו קולות רקע XD
הם ניגנו ביחד והיו קרובים אחד לשני הרבה, ד"א. כל הזמן הסתובבו אחד ליד השני, בעיקר ג'ון אבל לא רק.
בקיצור, היה מושלם! בהחלט שווה כל אגורה.
הבלגנים התחילו כשנגמרה ההופעה, כצפוי. דוכני האוכל (המעטים גם הם) כמעט קרסו מהעומס, ואחרי שביקשנו מים שמונה פעמים ולא קיבלנו ויתרנו וקנינו בדרך לרכבת (מה שבדיעבד בכל מקרה היה חכם יותר, בהתחשב בהפרשי המחירים). מבחינת אנשי Bluestone Events הכל עבד חלק (בדקו את הכרטיסים במהירות ונתנו לנו להיכנס, כיוונו אותנו לרציפים הרלוונטיים והכל), אבל ברגע שזה הגיע לרכבת ישראל... טוב, כולנו מכירים את התחבורה הציבורית הישראלית.
אני חושבת שחיכינו בסביבות השעה (כל התמונות עם חותמות הזמן המאוחרות מהזמן שחיכינו) על הרכבת לפני שהם החליטו שהגיע הזמן לזוז. כמות הפעמים שהכרוז המטומטם הזה (שיש לו מזל שהוא יצא משם בחיים) אמר את אותם הדברים הוציאה אותנו מדעתנו - את כולנו. היו להם פאקים, הם לא ידעו בכלל לאן הם נוסעים ובאיזה תחנות הם עוצרים (סתומים), אחרי השעה שבילינו בת"א-אוניברסיטה בילינו עוד איזה עשרים דקות בסבידור מרכז (בשלב הזה התחלנו לדבר על לגנוב רכבת - כמה קשה זה יכול להיות? אחותי הציעה לשים Waze והם התלהבו ואמרו שזה רעיון מצוין: "המשך ישר. המשך ישר. המשך ישר. עצור." XD) ואז סופסוף התחלנו להתקדם (אחרי שהם החליטו לאן הרכבת נוסעת). היו לנו הרבה פחות תחנות מהרגיל (זה הקו הרגיל שלי כשאני חוזרת מהבסיס כל יום, אז אני מכירה אותו בע"פ), ובכל זאת נסענו לאט יותר. באיילון חצי מטר מאיתנו נסעו על 110+ קמ"ש ואנחנו היינו על 55. יש.
מה שכן, צחקנו עם אנשים נחמדים אז מילא.
*מה זה "הקרון הצפוני של הרכבת", בשם אלוהים? הם כל פעם אומרים את זה וזה מוציא אותי מדעתי. למה נראה לכם שאנשים יודעים איפה הקרון הצפוני ואיפה הדרומי?! אחותי אמרה שצריכים לחלק לאנשים מצפנים כשהם קונים כרטיס וכולנו נשפכנו מצחוק.
בסופו של דבר, למרות שההופעה נגמרה בסביבות אחת עשרה, הגענו הביתה באחת וחצי (תודה לך, רכבת ישראל), אבל מילא. היתה הופעה מדהימה. 3>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm