5.7.19

ניסיתי לדחות את הכתיבה של הפוסט הזה כי... לא יודעת, אני מניחה שחשבתי שאולי זה לא סגור. אבל זה מה שזה.

החברה הכי טובה שלי הלכה.

וזה כל כך כואב. אני לא הבנתי כמה זה יכאב כשחשבתי על זה. אני לא הבנתי מה המשמעות של לאבד חברה-הכי-טובה. אני לא הבנתי כמה התחלתי להישען עליה וכמה התחלתי להאמין שאולי היא באמת מתכוונת להישאר.

וכמו מטומטמת ביליתי את החודש האחרון בלנסות לעשות כל דבר שהיא רצתה, רק כדי שהיא תישאר. ואפילו זה לא היה מספיק.

7.7.19

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה ביום שישי. ואז קרו דברים ודעתי הוסחה ובינינו, לא באמת רציתי לסיים לכתוב את הפוסט הזה מאותה הסיבה שלא רציתי להתחיל אותו מלכתחילה. אבל כמו שK אומרת, אני צריכה כרגע לחשוב על עצמי, ומה שטוב לי כרגע זה לנסות לעבור הלאה.

היא שלחה לי את זה לפני כמה ימים, וזה בדיוק פגע במטרה. בשישי עוד הייתי מותשת מדי בשביל לנסות לעשות משהו, כי התעוררתי באיזה 4 בבוקר וכתבתי משהו על זה שכואב לי ועל זה שלנסוע ללונדון היתה טעות והיא הגיבה לזה (למה לעזאזל את קוראת את הדברים שלי, את החלטת שאת רוצה הפסקה ממני) וזה התחיל ויכוח של שעתיים שעוד המשיך אפילו אחרי שחזרתי לישון, ובקיצור לא הצלחתי לעשות שום דבר. אבל ביליתי הרבה מהסופ"ש הזה בלחשוב על דברים ולדבר עם K עם ל' (שעצבנית מזה בערך כמוני), ועכשיו עם השבוע החדש שמתחיל אני מרגישה קצת... שונה.

אני לא יודעת. אולי זה סתם ניסיון שלי לא להתמודד עם כמה שזה כואב כרגע. אבל זה לא רק כואב. זה העניין. אני עצבנית. לא סתם כועסת, fucking downright furious. ואני אמרתי את זה לל' תוך כדי שיחה בשישי, אבל לאט לאט אני מבינה שזאת האמת - אין לי שמץ של מושג מי זאת הבחורה שאני מדברת איתה בחודש האחרון. כי החברה הכי טובה שלי היא שונה לגמרי.

K חושבת שמשהו עובר עליה והיא מוציאה את הכל עליי. יכול להיות. אבל נמאס לי מזה.

בינתיים יש לי חשבון אחר ששלחתי לכמה אנשים שאכפת להם ממני וחסמתי אותה ואת כל החברים שלה. K אומרת שאולי כדאי שאני ארחיק אותה מהחשבון הראשי שלי, אבל אני לא רוצה לחתוך לגמרי את הקשרים. אני מניחה שאני עדיין נאחזת באיזושהי תקווה פתטית שק' שאני מכירה תחזור. גם אם היא תעשה את זה יהיה לה הרבה מה להוכיח ואני לא יודעת אם אני אוכל לסמוך עליה אי פעם, אבל אולי עדיף ככה. אולי.

בינתיים ברגע שעברתי למקום שבו אני יכולה לכתוב מה אני מרגישה בשתי שורות או במילה או בGIF (הדבר היחיד שטוויטר יותר טוב בלעשות מאשר בלוג; אני תמיד מרגישה self-conscious אם אני מעדכנת את הבלוג יותר מפעם, גג פעמיים ביום) אז דברים מרגישים קצת יותר טוב. אני לא צריכה להתעסק במה היא תחשוב ואיך היא תרגיש ומה מותר ומה אסור לי להגיד. הגענו לאיזושהי רמה של ניסיונות שליטה שמתחילה כבר - לפחות לדעתי - להגיע לabusive. וכאמור, זה מעצבן אותי.

אני מניחה שאני לא באמת מופתעת. אפילו לא קצת. באיזשהו מקום - עמוק עמוק בפנים - ידעתי שזה מה שקורה. ידעתי שזה יגיע לזה. והמשכתי לנסות כי אני פשוט לא מסוגלת עדיין לקבל את זה שזה נגמר. שאני נלחמת לבד, כי ברור שלה בכלל לא אכפת. אם היה לה אכפת היא לא היתה פוגעת בי ככה שוב ושוב ושוב ושוב. וכל זה בחודש. אפילו פחות.

אז אין בעיה. את חושבת שאת יכולה לשים אנשים ומערכות יחסים on pause? החיים לא עובדים ככה. מבחינתך זה אולי בהפסקה (אלוהים יודע עד מדי), אבל אני צריכה לעבור הלאה. אולי זה יהיה מה שילמד אותך להבא. רק חבל לי שכל השטות הילדותית הזאת מגיעה לזה שאני מאבדת את מי שחשבתי שהיא החברה הכי טובה שלי. אם כי, בואו נודה בזה, איבדתי אותה כבר לפני חודש.

וזה פאקינג כואב. ואין לי מושג איך להתחיל להחלים מזה. אבל אני מנסה לכתוב ולהעסיק את עצמי בדברים אחרים, וK ול' פחות או יותר מחזיקות אותי כרגע. ואני לא יודעת, אולי באיזשהו שלב אני אצליח לקבל את זה.

בינתיים אני רק מקשיבה לשירי breakup וכותבת ובוכה ומנסה לחשוב על דברים אחרים ולתכנן תוכניות לבד. בינתיים אני מנסה רק לשרוד. חוזרת שוב ושוב לכתבה הזאת שK שלחה לי כדי להזכיר לעצמי שמה שאני מרגישה זה בסדר. מנסה להחזיק את הראש מעל המים אפילו כשזה מרגיש בלתי אפשרי.

Everything's cool yeah

It's all gonna be okay yeah

But I know maybe I'll even laugh about it someday

But not today no

Coz I don't feel so good

I'm tangled up inside

My heart is on my sleeve

Tomorrow is a mystery to me