עברו כמעט חמש שנים מהפעם האחרונה שראיתי אותך. אני די בטוחה שאתה אפילו לא זוכר את זה, אבל הרגע ההוא היה כל כך משפיל שלא העזתי לחזור לשם מאז. עדיין עולות לי דמעות בעיניים רק מהמחשבה על זה. עד כדי כך הרגע הזה השפיע עליי.

לא הבנתי את זה עד לפני יומיים, אבל בחמש השנים האלה הייתי בעיקר אבודה. הייתי כל כך עסוקה בלברוח ממך שכל דבר אחר לא היה חשוב. זה לא היה רק הבריחה מלחיות, למרות שעל פני השטח זה הכל; זה היה הבריחה מכל מה שלימדת אותי, מהזכרונות, מהכאב של האובדן. עד לפני יומיים חשבתי שאלה שני דברים נפרדים. ואז ישבתי וקראתי דברים ישנים, ונזכרתי בטיימליין, והבנתי שהנסיגה שלי התחילה ביום ההוא. הבנתי איזה קשר הדוק יש בין שני הפחדים האלה.

אני נוסעת עוד מעט, לא יודעת לכמה זמן. אבל אני יודעת שאני לא רוצה לנסוע ולהשאיר דברים ככה. אני לא רוצה להישאר עם הטעם הרע הזה.

אני יודעת שאמרת שזה לא נכון, אבל במשך הרבה מאוד זמן הייתי בטוחה שכל מה שקרה היה באשמתי. כי פיתחתי תלות. כי נתתי לעצמי להיפתח. כי האמנתי לך כשאמרת שאתה שם ואני יכולה לדבר איתך על הכל. לקחו לפחות שנתיים מהרגע ההוא (AKA חמש שנים מהיום הארור ההוא בינואר?) עד שהבנתי שזאת לא היתה אשמתי, כי לא באמת יכולתי לעשות שום דבר אחרת. אם בנאדם הולך במדבר המון זמן בלי לשתות, ומישהו מציע לו מים, יש משהו שהוא יכול לעשות מלבד לשתות מיד? (הוא אהב להגיד לי את זה כל פעם שאמרתי שהכל באשמתי, והוא צדק.)

זה מה שאף פעם לא סיפרתי לך. לא דיברתי על זה עם אף אחד. אבל הבית שגדלתי בו מאוד בעייתי. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שאבא שלי התעצבן כי לא הלכתי בדרך שהוא רצה (או אפילו בלי קשר אליי) וצעק עליי שאני פחדנית או שאני לא שווה את המאמץ (וכו'). היו כמה שנים שחייתי פה בפחד שהוא יפגע בי. פיזית. גם אחותי סבלה מזה. ואני הבכורה, אז אני זאת שהיתה צריכה להגן עליה. אני זאת שהיתה צריכה להיות שם ולהרגיע אותה, כי אמא בעבודה, וזה רק אנחנו בבית. היום אני יודעת שזה נקרא emotional abuse, וזאת בעיה אמיתית, אבל כשהייתי בחטיבה או ביסודי לא ידעתי את זה. למדתי מזה שהכל באשמתי. הפנמתי את זה טוב טוב. 

כשהתחלנו לדבר, אני כבר הייתי בתהליך של התרחקות ממנו. כבר הבנתי שהוא בעייתי ושעדיף לי לא להתקרב אליו. לא לנסות אפילו. חשבתי שזה מאחורי. לא הבנתי כמה עמוקות הצלקות האלה. וגם כשחשבתי על זה, גם ברגעים שפחדתי שהוא יפגע במישהו, לא אמרתי שום דבר, כי ככה זה פה. אני הבוגרת. אני זאת שדואגת לכולם. ומה שקורה בבית נשאר בבית. היום אני יודעת שגם זאת בעיה, אבל אז לא ידעתי את זה.

אז זה הבית שגדלתי בו. הבית שבו אני ההורה או המבוגר האחראי כל פעם שאמא לא נמצאת, הבית שבו לא באמת רואים אותי מעבר לתפקידים שאני ממלאת עבור כולם. הבית שבו אני עושה מה שמצפים ממני או בוכה ושונאת את עצמי כשאני לא עומדת בזה (אמרתי שהפנמתי את זה טוב טוב). אמא ניסתה (ועדיין מנסה), אבל חלק גדול מהזמן היא לא באמת הבינה, לא אותי ולא את אחותי. אני הייתי זאת שהבינה ותמכה. לא הבנתי את זה עד לפני שנתיים או שלוש (אחרי שנתיים-שלוש של טיפול), אבל לאורך כל השנים האלה זה הרגיש כאילו התפקיד היחיד שלי בחיים זה להיות מה שכולם צריכים שאני אהיה. (אמא עדיין מנסה להגיד שאני לא צריכה לעשות את זה, אבל אתה יודע שאצל ילדים רגשות חזקים יותר ממילים, וכנראה שזה מה שספגתי כשהייתי קטנה.)

ואז אתה הגעת.

אצלך, לא הייתי "הילדה החדשה" או "המחוננת שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתה" (כמו אצל בערך חצי מהקולגות שלך) או "זאת מהקבוצה שאנחנו שונאים" (היה כיף במחוננים). הייתי אן. גיקית של מד"ב ופנטזיה, שמתעניינת במיליון ואחד דברים וקופצת מנושא לנושא בלי הפסקה (עד היום אתה אחד האנשים הבודדים שהצליחו לעקוב אחרי קו המחשבה שלי). מישהי עם רגשות משלה, ומחשבות משלה, שהתפקיד היחיד שלה בעולם הוא לא לרצות את כולם או להיות מה שאנשים צריכים, אלא לחיות את החיים שלה ולהיות מאושרת. פשוט אן.

אין לך מושג כמה באמת הייתי צריכה את זה. חשבתי שאני יודעת, אבל היום אני יודעת שאפילו לי לא היה מושג כמה הייתי צריכה את זה. הייתי ילדה קטנה ואבודה אבל הייתי ממש טובה בלהעמיד פנים שהכל בסדר (היה לי מספיק זמן לתרגל את זה), וזה מה שכולם ראו. את ה"בסדר". עד שאתה הגעת. ראית מעבר לזה. לא הבנת כמה באמת אני ילדה קטנה במובנים מסוימים, אבל עד לא מזמן גם אני לא הבנתי את זה. הייתי כל כך רגילה להיות בנאדם בוגר שזה היה כל מה שראיתי בעצמי. הדחקתי את החלק הזה שרצה שאיזה הורה יראה אותו וידאג לו ויגן עליו.

That is, עד שאתה הגעת וראית אותי. והבנת אותי. ודאגת לי. היית ההורה שאף פעם לא הרגשתי שהיה לי ואף פעם לא הבנתי כמה הייתי צריכה.

והיה לי רגע של פאניקה אחרי סיפור מתמטיקה, זוכר? רגע בריא של "מה בכלל אנחנו עושים פה?" ו"כמה אני יכולה לדבר איתך?" רגע שניסיתי להגן על עצמי ולהתרחק. ואמרת לי שאני יכולה לדבר איתך, שזה שאתה מורה שלי לא באמת משנה משהו כשאנחנו מחוץ לכיתה. ובמשך הרבה מאוד זמן כעסתי על עצמי שהאמנתי לך.

ואז, כשסופסוף הבנתי שלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת, כעסתי עלייך. כי לא היינו אמורים להיכנס למקומות האלה. וגם כשכבר נכנסנו לשם, גם כשכבר הבנת שזאת היתה טעות ואתה נסחפת, היו שתי דרכים להתמודד עם זה. דרך אחת היא לקבל את המקום הזה ולנסות להתקדם בדרך הנכונה (עם עזרה ממישהו מקצועי, אני מניחה). הדרך השניה היא להגיד שזאת היתה טעות ולברוח. להשאיר אותי להתמודד עם זה לבד. ולשם אתה הלכת. וזאת הסיבה שהיום, שש שנים אחרי שסיימתי תיכון, אני עדיין כותבת לך לפעמים.

אל תבין אותי לא נכון, אני לא מתחרטת על זה שזה קרה. אם הייתי יודעת כמה זה יפגע בי והבחירה היחידה היתה בין להאמין לך לבין להתרחק, הייתי מאמינה. שוב. הייתי צריכה את זה. ונתת לי הרבה יותר משאני מסוגלת בכלל להסביר. לפעמים אני חושבת שאפילו אני עדיין לא מבינה כמה באמת נתת לי. אבל יכולת להתמודד עם זה אחרת. ובאופן טבעי, זה הכעיס אותי. זה עדיין קצת מכעיס אותי. כי מי שנשאר לאסוף את השברים זה לא אתה, אלא אני.

ואם זה היה רק כעס אני מניחה שהייתי יכולה להתמודד עם זה, אבל זה לא היה רק כעס. כאב לי. והתגעגעתי אלייך. והיה לי קשה בלעדייך. במיוחד כשחזרתי לחיים שלי שבהם אני בלתי נראית, קיימת רק כשצריכים אותי.

האמת היא שאני עדיין מתגעגעת אלייך. מהדחף ללכת לראות אותך כמעט נפטרתי לגמרי, אבל זה לא משפיע על הגעגועים. גם הידיעה שהדרך שבה הקשר שלנו התנהל בסוף היתה מאוד לא בריאה (אין שום דבר בריא בזה שאני מגיעה ומבקשת תשומת לב רק בשביל שיבעטו בי שוב) לא משפיעה על הגעגועים. כי אני לא מתגעגעת לזה, אלא לבנאדם שראה אותי והבין אותי ודאג לי ונתן לי להתקרב אליו (who let me in, זאת הדרך הנכונה לומר את זה). אבל זה סיפור אחר לגמרי.

הנקודה היא שכעסתי עלייך והייתי פגועה במשך הרבה מאוד זמן. שנתיים לפחות. בפעם האחת שראיתי אותך כשהלכתי לדואר הייתי כל כך מבועתת שהקפדתי ללכת רחוק מאחורייך ולדבר בלחש כדי שלא תשמע אותי. אני לא יודעת ממה פחדתי יותר, מזה שתכעס עליי או מזה שתגיב כאילו הכל בסדר (ואני אפול חזרה לקשר המאוד-לא-בריא שזה נהיה). אני עדיין לא בטוחה מה מפחיד אותי יותר. 

אבל אני לא רוצה להישאר בזה. אני לא רוצה להמשיך עם הרגשות האלה. עם הכעס והכאב והפחד. אני רוצה להתקדם. אני לא יודעת כמה אני מסוגלת, ואני לא יודעת אם אי פעם אני אפסיק להתגעגע אלייך, אבל... אני רוצה לנסות להתקדם. אני רוצה לחזור לנקודה שבה דברים בסדר. בינינו ובכללי. אני רוצה לסלוח לך.

והעניין הוא כזה: אני פחדנית, אז אני לא אנסה ליצור איתך קשר. אני לא אגיד לך שום דבר מזה, למרות שאני חושבת שזה יכול להיות טוב לא רק לי לשבת ולדבר על הכל. מפחידה אותי המחשבה שאתה תרחיק אותי שוב. מפחידה אותי המחשבה שלא יהיה לך מושג למה אני שם (כי אני בטוחה שכבר שכחת ממני). מפחידה אותי המחשבה שלמרות היומיים האחרונים, אני עדיין לא באמת יציבה מספיק בשביל להתמודד עם מה שזה לא יהיה שיכול לקרות. מפחידה אותי האפשרות שאני אראה את הבנאדם שאני אוהבת, את הבנאדם שאני מתגעגעת אליו, ואני אתן לעצמי לשכוח שהבנאדם הזה כנראה כבר לא קיים, כי עברו שמונה שנים מאז שהוא נכנס לחיים שלי.

אני לא אגיד לך שאני לא מאשימה אותך, שאני מבינה, שאני יודעת שרק ניסית לעזור. שזה היה מיוחד כל כך בשבילי. שלא הייתי מוותרת על זה. שלכל ההתנהגויות שלי - מוזרות ככל שיהיו - היו סיבות הגיוניות שמתחילות במשפחה הדפוקה שלי ובתפקיד שאתה מילאת בחיים שלי. אני לא אגיד לך שהייתי רוצה לשמור על קשר, אפילו רק בקטע של רשתות חברתיות או משהו. אני לא אגיד לך שום דבר ממה שכתבתי לך פה. אבל זה מה שהייתי אומרת אם היינו יושבים ומדברים. אם היינו פותחים את הכל עכשיו, מספיק שנים אחרי בשביל שאני אבין את עצמי ואת מה שקרה בינינו.

אולי אני אדפיס את זה או משהו ואבקש מאמא שתמצא דרך להעביר לך את זה. אולי. סביר להניח שלא. אבל לפחות לדמות שלך שבראש שלי אני יכולה להגיד את זה. לא דיברתי איתה באמת כבר הרבה מאוד זמן, ורק כשקראתי דברים ישנים לפני יומיים הבנתי את זה, אבל התגעגעתי. ועכשיו זה כמעט שלא כואב לקרוא את הדברים האלה, אז אולי זה סימן שזה הזמן הנכון לנסות לחזור למסלול. לנסות להתקדם, כמו שלימדת אותי. להפסיק לברוח ממך ומהחיים. אני לא מרוצה מהשנים האחרונות בחיים שלי, אבל אולי הייתי צריכה אותן בשביל להבין קצת יותר. גם אם אני עדיין מרגישה שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה ושאין לי באמת מושג מי אני.

אוהבת ומתגעגעת,

אן.