זוכר ששאלתי אותך - פעם מזמן - למה גייל ודומיניק התכוונו ב”טעם החיים כהתעלות הנפש”? אני חושבת שעכשיו אני מבינה. ואני גם חושבת שבהסבר (הקצרצר והלא-ברור) שלך טעית - וצדקת.

לא יכולתי להבין את זה, לא עד עכשיו.

אמרתי פעם לפסיכולוג שלי שאני לא זוכרת כמעט כלום מהחיים שלי לפנייך. יש תמונות, הבזקים, אבל לא מעבר לזה. מאז שאתה הגעת… יש כל כך הרבה מהחיים שלי שאני זוכרת. באמת. הוא אמר שכדי לזכור צריך איזשהו… אני לא זוכרת איך הוא אמר את זה, אבל נקרא לזה “קיום”. יכולת לקבע את מה שקורה סביבי כחלק ממני. ובשביל זה אני צריכה איזשהו “עצמי”. וזה התפקיד של הורים אצל ילדים קטנים - לראות אותם, להיות חלק מהם עד שהם מבינים איך להתקיים לבד.

אני לא חושבת שמשהו מזה זר לך. אתה אוהב פסיכולוגיה כמוני; אני בטוחה שהגעת לזה באיזשהו שלב. חלקים מזה ראיתי אפילו בהתפתחותית.

עד שאתה הגעת לחיים שלי, לא היה לי את זה. אף אחד אף פעם לא ראה אותי כמו שאני. אף אחד אף פעם לא הבין ותיקף ותמך בנקודת המבט שלי. לא ידעתי את זה עד לרגע שהתחלנו לדבר - ולא באמת הבנתי את זה עד לשנים האחרונות - אבל לא באמת הייתי קיימת לפני שהתחלנו לדבר.

כשאמרת לי לקרוא את מעיין, עדיין לא הבנתי את רוב מה שאני כותבת לך כאן, אבל יותר מזה, לא באמת היה לי למה להשוות. איך הייתי יכולה להשוות את התשוקה הזאת לחיים אל ה… מוות שהיה לפני? במיוחד אם אני אפילו לא יודעת כמה מתה הייתי. אמרתי לו פעם שאני חושבת שאתה הראשון ששבר לי את הלב. הוא אמר שהוא חושב שהתואר הזה מגיע להורים שלי, ואתה יודע מה עניתי? “אולי, אבל הוא הראשון שגרם לי להרגיש שהוא שלם מלכתחילה.”

זה נכון.

אבל כאמור, אז לא באמת הבנתי את זה.

בשנים האחרונות… הרגתי את עצמי שוב. לאט לאט. כמו דומיניק שמנסה להרוס את עצמה. לחשוב עלייך כאב לי כל כך שניסיתי לשכוח. ניסיתי לברוח מהכל. ניסיתי לא להרגיש, לא חשוב, לא כלום. 

רק בשבועות האחרונים אני מבינה כמה באמת הייתי אבודה בשנתיים-שלוש האחרונות. רק עכשיו כשאני קוראת דברים שכתבת לי, כשאני חוזרת לזכרונות שניסיתי כל כך לשכוח. רק עכשיו אני מבינה כמה הרגתי את עצמי.

ובגלל זה גם אני מבינה על מה דומיניק וגייל דיברו.

אמרת לי אז שהם מדברים על אהבה. אני חושבת שהם מדברים גם על אהבה. אבל הם מדברים גם על משהו אחר. על איזו תשוקה לחיים. על מוכנות לרצות ולהרגיש ולחיות. גם לאהוב, כן. אבל יותר מזה. כי לאהוב מישהו אחר או לרצות משהו… אלה שני דברים מאוד שונים, אבל שניהם דורשים דבר אחד משותף: פגיעות. מוכנות להיפגע. מוכנות להיות פגיע. זה אותו הדבר שמשותף גם לתקווה, כי בשביל לקוות אתה צריך לקבל את העובדה שיכול להיות שהתקוות שלך יתבדו ואתה תתאכזב.

וכל הדברים האלה… אלה דברים שאפשר להרגיש רק כשמוכנים לחיות.

כשדומיניק התחתנה עם פיטר, ואז עם גייל, היא ניסתה לענות את עצמה. להרוס את עצמה. להרוס את החלק הזה בה שנפגע כשהיא רואה אותם פוגעים בגבר שהיא אוהבת. זה אותו חלק פגיע. זה אותו חלק שמסוגל להיפגע. זה אותו חלק שחי, כי אין חיים בלי תקווה ואהבה ותשוקה, ואת כל אלה אין בלי כאב. ואלה הדברים היחידים ששווה לחיות בשבילם.

ואני מבינה את זה עכשיו כי אני יודעת מה היה בשנתיים האחרונות. אני יודעת כמה הייתי ריקה, כמה ניסיתי להרוג את עצמי. לא פיזית, כי מעולם לא העזתי. נפשית. בדיוק כמו שהפגיעה העצמית שלי מעולם לא היתה פיזית. פעם אחת חתכתי את עצמי. לא באמת הרגשתי שזה משנה משהו. אבל אני לא יודעת כמה פעמים חיפשתי בכוונה דברים שיגמרו לי לבכות, דברים שיכאיבו לי, דברים שיהרסו אותי. עשרות פעמים, אולי אפילו מאות. ניסיתי להרוג כל שביב רגש, כל שביב רצון, כל שביב תקווה.

ואז, כאמור, נזכרתי בך.

וכשקראתי עכשיו את הקטע הזה (ואז קראתי אותו שוב, כדי לחשוב עליו לעומק), לא נזכרתי רק בך. נזכרתי באיך שגרמת לי להרגיש. בהתרגשות. בתקווה. בילדה (אל תתווכח, זה בדיוק מה שהייתי) שחיפשה אותך כדי להראות לך חומרים שלה מהאוניברסיטה או ציונים במתמטיקה או כדי לדבר על התוכניות שלה. בילדה שהתגייסה וכבר תכננה איך היא תשלים את התואר ותלמד בחו”ל ובאמת תחיה.

אני לא יודעת איפה הילדה הזאת. כבר לא. גם איבדתי את האמונה שאני יכולה להיות הילדה הזאת שוב. אבל אני חושבת שעכשיו, לפחות, אני מבינה מה דומיניק חיפשה ועל מה הם מדברים. ואולי זה גם משהו.