טוב, אז יש לי דירה עד סוף ינואר, והטיסות טופלו, ועכשיו רק נשאר למצוא עבודה ובנק ולטפל בעניין ביטוח הבריאות. שזה עדיין הרבה יותר מדי אבל אני מניחה שזה מתקדם לאנשהו. אוף.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך. באמת, הייתי עושה כמעט הכל בשביל זה. זאת הבעיה הגדולה בשנתיים האחרונות - אני כבר לא מרגישה שאני מסוגלת לנהל איתך שיחות בראש שלי, רק לכתוב לך. זה כאילו... איבדתי את הכל. הרחקתי את זה כל כך שעכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת. או שפקפקתי בכמה שהכרתי אותך כל כך ש... יו נואו.

אני מנסה להיזכר מה אמרת לי כשבאתי בהיסטריה קצת לפני שהקורס התחיל, אתה זוכר? אמרת שאני דרמטית יתר על המידה (צדקת, למרות שזה היה גם בגלל התחליף של התרופה הרגילה שלי, אבל זה כבר סיפור אחר), ושאני צריכה קצת לקחת הפסקה ולתת לאנשים הזדמנות. אני זוכרת שעמדנו בחוץ ודיברנו איזה חמש דקות וכשאמרתי לאמא על מה דיברנו היא אמרה שזה נשמע כאילו דיברנו שעה. אבל יש כל כך הרבה שאני לא מצליחה לזכור כרגע, כולל את רוב השיחה הזאת, אני חושבת. אוף אוף אוף אוף אוף.

אני בלחץ. אני בלחץ אטומי. כאילו, חשבתי שזה היה גרוע לפני הגיוס, אבל זה כלום ביחס למה שיש עכשיו. הוא שאל אותי לפני כמה שבועות אם לא הרגשתי אותו הדבר לפני הגיוס, ואמרתי שלא באמת, כי ממש רציתי את זה ואפילו חיכיתי לזה. אבל אני זוכרת שבערב הראשון של הטירונות היה לי רגע של פאניקה (הם הקרינו סרטון של בטיחות בדרכים וזה סבבה והכל אבל זה בדיוק נוגע בהפרעת החרדה שלי) והתקשרתי לאחיך שהרגיע אותי. הוא היה השיחה הראשונה שלי מהבט"ר. רק אחרי שהוא הרגיע אותי התקשרתי לאמא.

אבל עכשיו שניכם לא פה, ואני לא מגיעה לזה אחרי שנה שבה אני מרגישה יותר חיה משהרגשתי כל החיים שלי (AKA י"ב, שבה רבתי עם כמעט כולם בביה"ס הדפוק שלך אבל אחיך המדהים הגיש אותי לבגרות ואז היה האח הגדול שלי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה והתלהבתי מהכל), אלא אחרי בערך ארבע שנים של להרוג את עצמי בשיטתיות מדהימה. אני מגיעה לזה אחרי שלוש שנים שבהן ניסיתי לברוח מכל דבר שהזכיר לי אותך.

ואני לא יודעת אם אני מסוגלת.

ובאמת באמת באמת שהייתי נותנת כמעט הכל בשביל לדבר איתך כרגע. אפילו בשביל שתגיד לי להפסיק להיות overdramatic ולהתחיל לחייך קצת ושכמו שעברתי את השירות אני יכולה לשרוד את זה, ושאני צריכה להירגע קצת עם החשיבה ולהתחיל לעשות. כי בסופו של דבר זה מה שמשנה, וכבר חשבתי כל כך הרבה שמה שאני צריכה עכשיו זה להפסיק לחשוב ופשוט להתקדם. להרגיש.

אני אארוז היום (אני טסה עוד יומיים ועוד לא ארזתי, אתה מבין כמה אני דפוקה? אני כמעט יכולה לשמוע אותך אומר לי, "תפסיקי להגיד את זה על עצמך, את לא דפוקה") ואז אני אחזור לקרוא שיחות ישנות שכתבתי פה, או מיילים ישנים שלנו. אולי אז אני ארגיש שאני יכולה לדבר איתך שוב. אולי. אני מקווה.

מתגעגעת. x

אן