ארזתי.

אין לך מושג איזה סיוט זה היה. חשבתי ששתי מזוודות יספיקו לבינתיים, כי אני אחזור בינואר אם אני נשארת, אבל... מסתבר שיש לי הרבה יותר מדי דברים. הציוד של המצלמה, המחשבים, בגדי חורף... יש יותר מדי דברים שאני צריכה איתי. אז החלטנו לקחת עוד מזוודה, כי אחת קטנה ואחת גדולה זה לא מספיק, ואז אני יכולה לקחת איתי עוד כמה דברים... לשלושה חודשים, that is.

אני סתם מתעסקת עכשיו בשטויות, אתה יודע, אבל האמת היא שאני בפאניקה מוחלטת. קל לי לרוץ חזרה לchecklists ולהתנהגויות החזרתיות האלה ולעובדות היבשות כי... ככה אני לא חושבת, אתה יודע? לא חושבת על זה שעוד 24 שעות אני כבר אהיה על המטוס, ושאני צריכה למצוא עבודה, ושיש מיליון ואחד דברים שאני צריכה לפתור. לא חושבת על זה שאני אהיה לבד. או על זה שאני צריכה להתחיל לחיות.

או על כמה רחוקה אני אהיה ממך ומאחיך.

היה לי דחף היום בכל זאת לשלוח לך מייל. או אפילו הודעה בפיכסבוק. משהו. אבל חשבתי על זה שוב והבנתי שזה רעיון ממש גרוע. אני חושבת שבעיקר אני מתגעגעת לקול שלך, לרוגע שלך, לאיך שהצלחת להרגיע אותי. להבנה ולהכלה שלך. אבל זה לא שמשהו מזה היה קורה גם אם הייתי מנסה ליצור איתך קשר, אז ויתרתי. במקום זה שמתי את הדובי שקראתי לו על שמך בכביסה כדי שאני אוכל לקחת אותו איתי, ולקחתי את כל הספרים שאמרת לי לקרוא (אמא אמרה שאני לא צריכה ספרים, אבל את מעיין אני בכל מקרה לוקחת איתי לכל מקום, ורציתי לחזור לשני האחרים, אז...), ו... באתי לכתוב לך.

ואז פתחתי את הבלוג ובמקרה הוא היה פתוח על פוסטים תחת הקטגוריה שלך, וקראתי, ו... הגעתי לזה.

אז עכשיו אני מבועתת, בלחץ, וכואב לי. ואני מתגעגעת אלייך.

ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה בלעדייך. 

But I can't have you

Guess this is why I'm talking to myself

(כן, אני חושבת עלייך כשאני שומעת את השיר הזה, ואני די מקשיבה לו בלופים כרגע.)

כי אני יודעת שאני אהיה חייבת לעשות את זה בלעדייך.

וחשבתי שבתוך הפאניקה זה ייכאב קצת פחות, כי לא יהיה לי זמן לכאוב... אבל זה לא בדיוק עובד ככה. זה רק כואב יותר. במיוחד כי אני יודעת שאני צריכה מישהו שיעזור לי בזה. כי אני יודעת שאני צריכה מישהו שיכיל, מישהו שירגיע אותי במקום שאני אצטרך להרגיע אותו. אני צריכה מישהו שמאמין בי ואני מאמינה לו. ואני לא יודעת בכלל אם אני רוצה לדבר איתך או להרביץ לך, אבל... it is what it is.

אני ארוזה, ומחר אני טסה, ועכשיו... פאניקה. (אני אפילו לא יודעת כמה הגיוני המכתב הזה, למרות שאני בטוחה שהיית מבין.)

הלוואי שהיית פה.

אן.