היתה לי בערך את החוויה הכי גרועה בהיסטוריה בנתב״ג וגם ככה הייתי בלחץ מהנסיעה המטופשת הזאת וכל מה שאני רוצה זה לשמוע את הקול שלך ושתחזיק אותי כמו תמיד כי אני בפאקינג היסטריה ואין לי מושג איך בכלל אני הולכת להתמודד עם הערב הזה, let alone השבועות הקרובים. 

אני כאילו... אני לא מצליחה להפסיק את זה. בכיתי איזה שעה עכשיו בגלל כל הסיפור הזה. ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שיהיה, אתה יודע? ברור שאתה יודע. ״תפסיקי לחשוב, את רק מרסקת את עצמך,״ אמרת לי פעם. נראה לי שזה גם מה שקורה עכשיו. אני טובה בזה. 

לא אבל האמת שזה לא לגמרי באשמתי. אני בלחץ מהכל אבל עכשיו (אחרי שכתבתי את הפסקה הראשונה) דיברתי איתו ותכלס הוא צודק, אני צריכה להתקדם לאט עם זה. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שיהיה. אבל אני חייבת לאט. עכשיו לעלות לטיסה. לנחות. להגיע למלון דירות שלי. אלה דברים קטנים. הם חייבים להיות. Baby steps. 

זה פשוט כל סיפור הבידוק הארור הזה. בודקים אותי כאילו אני מינימום מחבלת, ואז לא מבינים למה אני נלחצת. בכנות, בשלוש השנים האחרונות אני פרקטיקלי עוברת פה פעם בחודשיים, ובחיים לא קרה לי דבר כזה. לקנדה טסתי לבד עם שתי מזוודות. בסיבוב הקודם טסתי ללונדון עם שלוש לבד. אף אחד לא שאל כלום. מה הקטע עכשיו לרדת לי לחיים? בדיוק כשאני גם ככה בלחץ מהכל?

אני פשוט... ישבתי פה בטרקלין ובכיתי לאמא ואבא בטלפון ועכשיו אני מחזיקה את מר ג׳ הדובי אחרי שסיימתי בערך שלוש חבילות אישיות של קלינקס. אני אנסה לראות מלך האריות, יש לי אותו על האייפד (בדיבוב כי אני מכירה אותו בע״פ בדיבוב; מגניב שיש את הגרסה המדובבת באייטונס). ואז... לא יודעת. אני אחליט על המטוס. הורדתי לוציפר באפליקציה של נטפליקס אז... אולי אני אחזור לזה. 

אוף אין לי כוח לזה. אתה יודע מה עשיתי בלילה הראשון בסיבוב הקודם? ישבתי על הרצפה בדירה ובכיתי. יש לי תחושה שזה יקרה גם הערב.

הלוואי הלוואי הלוואי שיכולתי לדבר איתך. או שהיית פה. הלוואי. 

אן