הם לא מבינים.

זה לא שזה באמת מפתיע אותי, אתה יודע? טוב, אולי קצת, כי חשבתי שהוא יבין, אבל גם הוא לא מבין. הוא דיבר היום שוב על אנשים אחרים וזה שצריך אנשים ועד שלא יהיו סביבי אנשים זה רק יילך וייעשה גרוע יותר, ואני יודעת שזה נכון ואנשים הם יצורים חברתיים ולצערי אני עדיין אנושית ואני צריכה אנשים. אני יודעת את כל זה. אבל לא על זה אני מדברת.

אולי הם צודקים ובאמת נהייתי צינית שוב.

זה קטע, כי כשהתחלנו לדבר הייתי צינית. גם הייתי קיצונית בזה, זוכר? האוס פחות או יותר היה הדמות שהכי הזדהיתי איתה. ובדיוק כמוהו, הייתי אומללה. כי בנאדם ציני לא יכול להיות מאושר. בנאדם ציני בהגדרה בחיים לא יוכל להיות מאושר, כי הוא זה שמפקפק בהכל ובכולם, ואושר דורש השלמה. אז זה לא בדיוק מפתיע שהוא היה אומלל (איך אהבתי את הסדרה הזאת), וזה לא מפתיע שגם אני הייתי אומללה.

ואז אתה הגעת.

אני לא חושבת שאמרתי לך את זה במציאות אי פעם (למרות שאני די בטוחה שכתבתי את זה כאן יותר מפעם אחת), אבל אחת הסיבות העיקריות שהתחלתי לשים לב למה שקורה בשיעורים שלך היתה הרצון שלך לשנות. הלהט הזה. היה בזה משהו טיפה נאיבי - ככה זה נראה לפני שהתחלנו לדבר וגיליתי שאתה יודע אפילו יותר טוב ממני שאנשים הם אנשים ויש דברים שלעולם לא ישתנו - וזה היה מקסים פשוט. זה הזכיר לי את דניאל. 

זה לא באמת שינה אותי יותר מדי עד שהתחלנו לדבר. אני לא יודעת למה. אין לי מושג מה היה שם שגרם לזה. הוא בטח יידע אם אני אשאל אותו. אבל משהו קרה שם. לא חזרתי להיות הילדה הנאיבית שהייתי כשהייתי קטנה (לא תאמין לכמה בולשיט האמנתי אז), אבל... התחלתי לראות דברים טיפה אחרת. In a softer light, אולי. לבני אדם יש הרבה בעיות, אבל גם יש דברים טובים בהם. היה לי טוב להיות בחיים. אני חושבת - זה גם די היה הויכוח שלי עם כולם השבוע - שעברתי מציניות לריאליזם. אם כי, לאור מה שמחקתי בפסקה השניה, אולי חזרתי להיות צינית. אולי אף פעם לא הפסקתי.

אני אפילו לא יודעת למה אני טורחת להגיד את כל זה. אתה בטח היית יודע. אבל האמת שזה די קשור למה שמציק לי עכשיו.

אתה מבין, אני חושבת שבשנים האלה הייתי הכי קרובה ללהיות מאושרת בכל החיים שלי.

אני לא מגיעה לזה מהמקום הזה ש"הכל גרוע ואין טעם לכלום ואיבדתי את הכל אז למה בכלל אני טורחת" (אני שומעת אותך אומר לי שאני כולה בת 24 ועדיין יש לי זמן להגיע לזה, אז היה חשוב לי להגיד). אבל אני אשקר אם אני אגיד שזה לא כואב, ולך אני לא משקרת. והאמת היא שאני ממש מתגעגעת לזה.

והקטע זה שאף אחד לא מבין. כשהזכרתי משהו על הילדה שהתרגשה מדברים והתלהבה מהלימודים ויצרה קשרים וכל זה ולאן היא נעלמה, ההורים אמרו שזה בסדר לחפש את עצמי, וזה הרי מה שהרוב עושים איך שהם יוצאים מהצבא וזה בסדר שאין לי מושג מי אני או מה אני רוצה כרגע. והוא, כאמור, אמר שאני צריכה לחיות וליצור קשרים עם אנשים אמיתיים וכרגע זה נובע בעיקר מהסגר הארור הזה וכשהייתי בקבוצה או כשגרתי פה פעם קודמת דברים היו טובים יותר וכו' וכו' וכו'. 

ואני יודעת שכל זה נכון, באמת שכן. אבל זה לא מה שאני מדברת עליו FFS. 

להם זה היה חסר תועלת לנסות להסביר, אז עזבתי את זה שם, אבל לו כן ניסיתי להסביר. ניסיתי להסביר שזה משהו פנימי, שזאת היתה איזושהי תחושה עמוקה כזאת שלא קשורה באנשים אחרים אלא בי, אבל זה קשה להסביר את זה, נכון? אמרת לי אז שזאת תחושה שאתה יכול להסביר רק בצורה סובייקטיבית, ואני חושבת שאני מבינה למה. וזה לא שהייתי בסדר אז - הייתי רחוקה מזה, למרות שלא הבנתי את זה אז - אבל היתה לי את התחושה הזאת. 

והקטע הוא שאני יודעת מתי היא נעלמה.

כשהתחלתי להבין כמה באמת דפקת אותי.

לא בגלל שדפקת אותי. זה לא זה. אלה הספקות.

במשך כל כך הרבה זמן זה כאב לי בכלל לחשוב על זה. לא רציתי להתקרב לשום דבר שקשור אלייך, לא רציתי לזכור שום דבר שלימדת אותי, לא רציתי שום קשר למי שהייתי בתקופה הזאת. היו שם כל כך הרבה שיעורים טובים, אבל לא רציתי לזכור אותם. איבדתי עניין באוניברסיטה, איבדתי עניין בכל מה שלא היה קשור לבריחה. והדבר הכי גרוע הוא שהתחלתי לפקפק בהכל.

אז לאט לאט הרסתי את כל מה שבניתי מהרגע שאתה נכנסת לחיים שלי. את כל מי שאני.

קצת זיהיתי את זה פה כשקראתי את מעיין שוב, זוכר? טעיתי בנוגע לזמנים - זה היה יותר בכיוון 3, אולי 3.5 שנים (כן, זה כולל את הקבוצה או את הפעם קודמת שגרתי פה או אפילו את צומת) - אבל זה מגיע מאותו המקום. זה מגיע מאותו המקום שאני חייבת להרוג את עצמי, שאני חייבת להרוס את הכל, כי שום דבר לא היה אמיתי ואין שום משמעות לשום דבר שלימדת אותי כי ברחת. המסקנה השנייה לא נכונה, אני יודעת את זה; הראשונה... יש בי חלק שמאוד מאמין שהיא לא נכונה. שזה היה אמיתי. ויש בי חלק - בטח אותו החלק הציני מקודם - שדי בטוח שהיא נכונה.

והספקות האלה זה כמו סרטן (איפה שמעתי את המשפט הזה? אני יודעת ששמעתי/קראתי אותו איפשהו). לאט לאט לאט הם מכרסמים את היסודות עד שהכל מתפרק.

והקטע הוא שבסוף הכל מתפרק. ככה זה בחיים. (אולי באמת אני צינית שוב. או שאני סתם בדיכאון. בעצם אני יודעת שאני בדיכאון, זה לא חדש.) כי אין שום דבר שהוא בלתי-פגיע, נכון? ובדרך כלל זה בסדר. אבל במקרה הזה... וול, שנינו יודעים כמה גרוע זה.

אני יודעת שאם הייתי יכולה לדבר איתך על זה, היית מבין. תמיד הבנת. אבל אתה לא פה. ואני לא יכולה לדבר איתך.

אבל זה לא משנה את העובדה שאני יודעת באיזשהו מקום בתוכי (אינטואיציה, אולי? זה מעלה זכרונות. בטח היית מחייך אם היית קורא את זה) שעד שאני לא אפתור את זה, אין שום סיכוי שאני אגיע לתחושה הזאת שוב. עד שאני לא אבין את זה, אני אפילו לא אתקרב לשם.

וניסיתי להגיד את זה, אבל הוא התעקש שאני לא יכולה להבין את זה, כי זה כל הקטע של התעללות שמגיעה ממישהו שאוהבים (תיאור שלו, לא שלי). ואני גם רואה את מה שהוא מנסה להגיד, וזה לא שהוא לגמרי טועה, אלא ש... אני כבר לא ילדה קטנה, אתה יודע? ואני יכולה לראות את שני הצדדים - האוהב והפוגע, בדוגמה שלו - ולהבין שמדובר בבנאדם אחד שבתכלס כמו כולנו הוא אנושי ועושה טעויות ודפוק בדרכו שלו (איך אמר האוס? כל ההורים דופקים את הילדים שלהם, זאת רק שאלה של איך וכמה). בלי להכיר בזה, באמת אין דרך להבין את זה. אבל לי יש כל כך הרבה ניסיון בלראות את הדברים מנקודות המבט של כולם, כולל מי שפוגע בי, שאני מסוגלת להבין את זה.

אני רק צריכה לדעת למה.

לא, לא רק. אני צריכה לדעת אם זה היה אמיתי. ואני צריכה לדעת למה. למה ברחת. למה אתה עדיין בורח (האמת שאת זה אני חושבת שאני יודעת, אבל לא משנה).

לא שמשהו מזה חדש. כבר כתבתי לך את זה. אבל רק עכשיו אני מבינה פתאום כמה באמת זה קשור לתחושה הפנימית הזאת שממש חסרה לי ורק עכשיו אני מבינה שבכלל ברחתי מהצורך להכיר בזה שהיא נעלמה. אבל היא נעלמה. ואני אפילו לא לגמרי יודעת מה אני אומרת, ואין לי שמץ של מושג איך לנסות להסביר את זה למישהו אחר, אבל יש לי מין תחושה כזאת (שוב אינטואיציה?) שהיית מבין.

תמיד הבנת.

אן.