הימים שדיברתי איתך/כתבתי לך בלי פילטרים מרגישים כל כך רחוקים פתאום.

אני יודעת, הרבה השתנה. אני אפילו לא יודעת מי אתה היום, let alone איך לדבר איתך. בוא נודה באמת, אני אפילו לא יודעת מי אני היום. אני בעיקר מנסה לשרוד פשוט, להתמקד בדברים הקטנים או הלא-כל-כך-קטנים כמו עבודה ודירה וכאלה. מנסה להשאיר את הראש מעל המים. 

וזה שונה, אתה יודע? לכתוב לך כאן בידיעה שאתה לא תקרא את זה ואני יכולה לדבר כמה ואיך שאני רוצה, להיות הכי כנה ואמיתית וכואבת, כמו במיילים שהייתי שולחת לך אז ותמיד היית מבין ועונה בסבלנות ובתשומת לב למרות שאפילו אני לא תמיד הצלחתי להבין מה אני רוצה להגיד. אבל אתה הבנת. לא משנה מה אמרתי, אתה הבנת. וידעתי שאני יכולה להגיד לך הכל, כי ככה זה היה בינינו. 

אבל במציאות... טוב, דברים לא בדיוק הלכו טוב, נכון? עוד ניסיתי אחרי שסיימתי ללמוד להיות פשוט אני כמו שתמיד הייתי איתך. ניסיתי. ובאיזשהו שלב הרגשתי את הדחייה והתחלתי לפחד מלבוא לביה״ס. לא אמרתי לך את זה אף פעם, אני חושבת. התחלתי לשתות לפני שבאתי לדבר איתך. לא הרבה, רק לגימה או שתיים, אולי צ׳ייסר, מספיק רק בשביל להרגיע את הלחץ והפחד. לא, להרגיע זאת המילה הלא נכונה. להשתיק. בשביל להשתיק את הפחד. אמא אפילו שאלה אותי פעם אם שתיתי, כי היא הריחה את האלכוהול.

אז התחלתי לפחד, ואפילו שפחדתי ניסיתי לדבר איתך באותה צורה, אבל כבר פחדתי ונראה לי שמשם זה היה שונה. כמו אבא שלי. ״איזה מר ג׳ אני אקבל היום כשאני אלך לראות אותו?״ וכל זה. זה בסך הכל היה שנה אחרי שסיימתי תיכון. פחות אולי. ואני רק הייתי ילדה קטנה שחיפשה את הבנאדם שהבטיח לה שהוא שם בשבילה וגרם לה להרגיש כאילו יש לה משפחה רק כדי לקחת את זה ממנה. 

ושנינו יודעים איך זה נגמר. 

אני יודעת שאני חייבת לכתוב לך. אני יודעת. אני לא אסלח לעצמי אם אני אפספס את ההזדמנות הזאת כשאני חוזרת הביתה עכשיו. גם ככה מציק לי שעד שאני אצא מבידוד יהיה יוני. האינטואיציה שלי אומרת שאני חייבת לנסות לפתור את הסיפור הזה, ואתה לימדת אותי להקשיב לה. אז אני מקשיבה לה. ואני יודעת שהוא צודק וזאת הדרך הנכונה לעשות את זה, ולא לבוא לביה״ס בהפתעה או משהו (אם בכלל תהיה שם, לך תדע). אני יודעת את כל זה. 

אבל זה כל כך קשה. 

התחלתי קודם את הגרסה הרביעית של ההודעה הזאת. רביעית. שתיים כתבתי קצת לפני שנסעתי. אחת כתבתי בחודש שעבר, כשעוד חשבתי שיש סיכוי שאני אגיע בתחילת מאי (אוף עם העבודה אבל בתכלס א׳ צודק והאמת היא שאני לא הייתי רוצה לפספס את המפגש). לפני חצי שעה התחלתי לכתוב אותו מחדש, בגרסה פחות עוקצנית מהגרסה הקודמת (באמת שהיא היתה מוגזמת, אפילו בשבילי). 

וזה קשה. זה קשה לדעת מה להגיד. זה קשה להחליט מה בסדר ומה לא ואיפה לעצור. זה קשה לא לתת לכעס ולפגיעה לדבר (משם הגיעה הגרסה העוקצנית, או לפחות ככה זה נראה לי בדיעבד). זה כל כך כל כך קשה. 

והאירוניה בזה היא שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה להגיד. רק אין לי מושג איך לנסח את הפתיח של זה - כי אני ממש לא אכתוב את כל מה שיש לי להגיד, זה יקרה אם תהיה שיחה. אין לי מושג, וכל דבר שאני מצליחה לכתוב נשמע מוזר / גרוע / כאילו אני אותה ילדה אובססיבית שכולם חשבו שאני (ואני ממש לא וזה לא היה בסדר לשים אותי במשבצת הזאת). 

אוף. 

באמת שבחיים לא חשבתי שזה יהיה קשה כל כך. 

You once had my heart

You tore my life apart

I'm lost and it is dark

Would you go back to the start?

אן