נחש למה השוויתי את הסיפור שלנו היום.

אתה לא תנחש, אז אני אגלה לך: מלך האריות.

אני כמעט יכולה לראות את ההבעה הpuzzled הזאת שלך, של ״אני מבין שאת הולכת עם זה לאנשהו, אבל לשם שינוי אני לא מציליח לעקוב״, אז אני אסביר. אני לא זוכרת מתי זה היה, כי זה היה לפני לפחות שנתיים, אבל באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שמעניין אותי לדעת מה קרה אחרי מלך האריות. כאילו, כן, סימבה היה המלך, וקיארה נולדה (האמת שאני בקושי זוכרת את הסרט הזה), וכל זה קרה, ברור, אבל לא לזה אני מתכוונת. הרי הוא גדל כשהוא מאמין שהוא הרג את אבא שלו. אשמה כזאת לא נעלמת ביום, גם אם אתה יודע בתור מבוגר שהיא לא מבוססת על כלום. אני חושבת שהבנתי את זה באיזשהו שלב כשהבנתי סופסוף כמה אשמה אני מרגישה בבית ושגם זה לא באשמתי.

אבל תובנות לחוד ורגשות לחוד. במיוחד רגשות שאתה גדל איתם ונהפכו כבר לחלק ממי שאתה. וסימבה אמנם עובר דרך משמעותית מאוד להכרה ב והשלמה (התחלתית לפחות) עם האשמה והכאב שלו, אבל זה לא באמת נגמר בזה. מי כמוני יודע. זה לא היה מעניין, לראות אותו לומד להתמודד עם זה? (אגב, זה אחד הדברים שאני אוהבת בלוציפר - הם מראים את התהליך הזה לאורך חמש עונות. לא נדבר על העונה השישית כי היא על הפנים.)

עכשיו, מה כל זה קשור אלינו? שאלה מצוינת.

דיברנו על הספר. האמת שבהתחלה בכלל דיברנו על התובנה שלי משבת וסיפרתי לו על ה״אני שונאת אותך״ וכל זה, והוא שאל אם אני מכניסה את זה לספר בצורה זו או אחרת, ואמרתי שאם הייתי מגיעה לסוף התיכון, כנראה הייתי עושה את זה. אז רגע, אם אני לא מגיעה לסוף התיכון, מה בדיוק יהיה בספר? לא יהיה את כל התהליך של הנטישה והכאב והבגידה וכל זה?

Valid question.

בגרסה המקורית של זה שתכננתי אחרי הנפילה שלי, הכוונה בהחלט היתה להכניס את כל זה. יש לי שני עמודים שלמים בתקציר שמתארים את ה״אחרי״. את החודשים של י״ב, את כמה שהיינו מדברים, את סיום בי״ס והפעמים שהייתי מגיעה לראות אותך, ובעיקר את כל מה שהבנתי אחרי הפעם האחרונה שראיתי אותך. בקיצור, הכל. אבל אז התחלתי לבנות את הסיפור עצמו, והבנתי שרק החלק הראשון, של י״א, הוא כבר לא מעט, וחשבתי אפילו לפרק את זה לשני חלקים.

ואז היו לי פגישות על הספר, כתבתי לך קצת על זה באוגוסט, ופענחנו את הפוקוס שלו, והוחלט להתמקד במה שהתייחסתי אליו בתור ״חלק א׳״ כשהתחלתי את זה בפברואר. בילדה שהיתה בטוחה שהיא לא קיימת ואף אחד לא רואה אותה ואז בא מישהו וראה אותה והיא הבינה שהיא זאת שצריכה לראות את עצמה. (כן, הניסוח הזה הוא לחלוטין תוצאה של שש שנים של טיפול אבל שקט)

בקיצור, חשבתי לעצמי שאני עדיין רוצה לכתוב את החלק השני, אבל אולי באמת זה נכון להפוך אותו לsequel, אתה יודע? אלה סוג של שני סיפורים נפרדים שמתחברים ביחד לסיפור אחד, אז אפשר לעשות את זה. הקאט לא היה כזה ברור במציאות, אבל... הוא היה שם. בערך. אז היום כשדיברנו על זה והוא שאל אמרתי את כל זה. והוא לא היה לגמרי בטוח בזה, ואז נזכרתי בקטע הזה של מלך האריות ואמרתי שבתכלס זה כמו זה. גם מלך האריות וגם מה שאני אמרתי הם חלק מאותו הסיפור, אבל הם שני חלקים נפרדים שמיועדים לשני קהלי יעד מאוד שונים. מלך האריות הוא לגמרי family friendly, גם אם את העומק שלו רואים רק בתור בוגרים (ותודה לך על זה 3>). אבל האשמה של סימבה וכל זה... זה כבר לקהל הבוגר יותר. (That said, טוי סטורי 4 דיבר על דברים שאפילו אני בקושי מכירה והייתי מצפה שהם לא יעניינו ילדים אבל פיקסאר הצליחו בכל זאת, אז לך תדע.)

אז זהו, הוחלט היום שאפשר להשוות את הסיפור שלנו למלך האריות. שזה סבבה מצידי, במיוחד בגלל שהסרט הזה עדיין מזכיר לי אותך (וכנראה תמיד יזכיר). ואתה יודע, האמת שזה אפילו קצת הגיוני להשוות את הסיפור שלנו לזה, כי זה בעצם מה שאני עושה בשנים האחרונות, נכון? לומדת להתמודד עם האובדן הזה. לומדת להתמודד עם האשמה. קצת כמו סימבה.

רק שפעם הרגשתי שאתה חי בי (כמה שאני אוהבת את הסצינה הזאת. הם הרסו אותה בlive action. סרט כזה מיותר), והיום אני לא מצליחה למצוא אותך יותר. היה קל יותר להסתדר כששמעתי את הקול שלך בראש שלי, כשיכולתי לדמיין שאנחנו מסתובבים בביה״ס ואתה עם הכוס החד פעמית כמו תמיד ואני הולכת לידך ומקשיבה, או שאנחנו יושבים מול חדר מורים במקום הרגיל שלנו (אתה עדיין עם כוס קפה, זה אחד הconstants של היקום, לך תמיד תהיה כוס קפה שלא הספקת לשתות בחדר מורים), או... הכל, אתה יודע? אפילו היתה תקופה בצבא שהייתי מסתובבת בבסיס ומדברת איתך בקול, כאילו אתה הולך לידי (כשאף אחד לא בסביבה, כדי שלא יחשבו שלגמרי איבדתי את זה). זה היה... מנחם.

אבל עכשיו אין לי את הקול שלך בראש שלי יותר, ואני לא יודעת איך להחזיר אותו. אני מפחדת שאולי אני בחיים לא אצליח לעשות את זה. ואני מתגעגעת.

ואתה יודע, כשדיברנו על הספר וזה, ל׳ קלט נכון שבין היתר אני כותבת את זה כי אני רוצה להיות קצת יותר כמו מי שהייתי אז. לא ממש חשבתי על זה, בטח שלא בצורה מודעת, אבל כשהוא אמר את זה, זה היה... וואו, הוא מכיר אותי. ועכשיו, תוך כדי שכתבתי את כל זה, חשבתי לעצמי, אולי אני גם כותבת את זה כדי למצוא אותך שוב. אותך שבראש שלי, שאני כבר שנה מחפשת שוב. אולי קצת יותר. אולי בגלל זה קצת קשה לי לכתוב אותו לפעמים, כי אני כל כך רוצה להביא את זה ממך, לא ממני, ואני לא לגמרי בטוחה איך לעשות את זה.

כמה הגיוני שאני מבינה דברים כאלה כשאני כותבת לך, אה?

אן.

אוי אבל אתה יודע, א׳ שאל שבוע שעבר איך הולך הספר, כי לא דיברנו עליו כבר מלא זמן, ושנראה שאני בפחות לחץ משהייתי כשהתחלתי, אז אמרתי שאמרתי לעורכת שלי שאני מקווה שדראפט ראשון יהיה מוכן באמצע נובמבר, אבל אמצע נובמבר זה שבוע הבא ואני אפילו לא קרובה, אז... אני לגמרי בפאניקה. הוא אמר שכנראה למדתי להתמודד עם זה טוב יותר, אבל זה לא באמת נכון. פשוט עכשיו אין לי זמן בכלל להרגיש. זה תמיד הקטע של הדחיינות שלי, נכון? לא כל כך הבנתי את זה כאן, אבל עכשיו אני מבינה. אם אני בלחץ זמן, אין לי זמן לדאוג שזה לא יהיה טוב או להילחץ שאף אחד לא יקרא את זה. זה נכון לכל דבר האמת. אם אני לומדת רק שעה לפני המבחן לא יהיה לי אכפת שקיבלתי ״רק״ 85 (אבל אם אני לומדת ארבעה ימים וקיבלתי 97 אצלך זה ישגע אותי). אם אני עושה עבודה ברגע האחרון, אין לי זמן להיות מוטרדת מ״האם זה יהיה טוב״ ולא כל כך יהיה לי אכפת מהציון. זה הכל קשור ללא לעבור את הemotional rollercoaster הזאת (סורי, זה נשמע טוב יותר באנגלית) של ״האם אני מספיק טובה״ ״אני לא מסוגלת״ ״הצילו״ וכו׳. אני מניחה שלפחות למדתי משהו, אה?

נ״ב 2: איזה כיף שהיום עובדים מהבית בסוף ואני יכולה לכתוב לך ואז לחזור לכתוב. אני אוהבת להיות במשרד, אבל אין לי שום דבר דחוף כרגע, ואני ממש, אבל ממש צריכה להתקדם עם הכתיבה. אפילו האימונים שלי בהולד כרגע (אתה בטח לא היית מאשר את זה. גם MIG לא. אבל אין לי ברירה, אין לי זמן לנשום). אז למי אכפת מעבודה 🤷🏻‍♀️