היא שאני מתדרדרת לדיכאון הכי גרוע שהיה לי מאז פברואר-מרץ - ואחד הגרועים שהיו לי אי פעם - ואיכשהו אני מרגישה כאילו אני לא מצליחה להתחבר לדמות שאני כותבת, שהיא כרגע גם בדיכאון ואין לה כוח לכלום. הגיוני.

למה אני לא מצליחה להתקדם עם זה?

הרי ״לא יודעת. כל מה שאני יודעת זה שאין לי כוח. כל מה שקרה בשבוע האחרון זה פשוט יותר מדי ואני לא מסוגלת יותר. אני מפחדת ואני עייפה ואני לבד וכבר אין לי כוח להתמודד עם הכל יותר.״ זה בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו. ברור, זה פאקינג אומיקרון במציאות ואז זה סתם היה הקיום שלי, אבל עדיין. זה בדיוק המקום שבו אני נמצאת. פעם הכתיבה היתה הדרך שלי להוציא את הכל. היא עדיין, לפחות במובנים מסוימים. אז למה לעזאזל אני לא מצליחה לכתוב?

אני יודעת שאני מפחדת. לא רק מלסיים את הסיפור הזה. אני חושבת שכרגע אני הרבה יותר מפחדת מהיום ההוא. אני כמעט שם. אני לא יודעת אם אני מסוגלת לכתוב את זה. את הפוסט הזה כתבתי מיד אחרי, כשישבתי למטה, ליד המדרגות, אחרי שברחתי מהשכבה שלנו. מישהי שהכרתי מהשכבה ראתה אותי שם ושאלה מה קרה אבל לא הייתי מסוגלת לדבר. אני די בטוחה שהייתי בחוץ כל השיעור, אבל איכשהו מה שאני זוכרת לא מתחבר לי ל45 דקות. אני יודעת שהלכתי לשטוף פנים, כי הוא אמר, ואז ירדתי למטה והלכתי בחוץ בגשם קצת. ואז חזרתי פנימה, התיישבתי שם בצד, וכתבתי את זה. גם התווכחתי עם אמא באיזשהו שלב ואמרתי שאני לא יכולה להישאר עוד ושאבא יבוא לקחת אותי או שאני אלך הביתה לבד (ברור שדווקא באותו יום שכחתי את המטריה והיה גשם פסיכי). זה בערך כל מה שאני זוכרת ממה שהיה אחרי.

זה רוב מה שאני זוכרת מהיום הזה, האמת. יש לי כמה זכרונות מאחה״צ, כשMIG הגיע ובערך החזיר אותי לחיים, ויש לי כמה תמונות ומשפטים מהשיחה ההיא, אבל בזה בערך זה נגמר. הזכרונות האלה והגשם.

ועכשיו אני כמעט שם, ואני אהיה חייבת לגעת בזה שוב. אחרי כמעט שמונה שנים שאני נמנעת מזה, כי המעט שאני זוכרת מספיק בשביל לרסק לי את הלב למיליארד רסיסים, אפילו שעבר כל כך הרבה זמן, אפילו שהוא כבר לא בחיים שלי. אפילו הדרך שאני מדברת על זה היא כמו שמדברים על טראומה. Proper PTSD ממש.

ואני יודעת שמזה אני הכי מפחדת, כי אני יודעת שאם אני אדלג על הקטע שאני כותבת עכשיו למיד אחרי, אני ארוץ עם זה שוב. אני יודעת את זה. זאת הבעיה בזה שאני סופסוף מכירה את עצמי, נכון? אני יודעת בדיוק ממה אני בורחת, למה, ומה יקרה אם אני אמנע. ״לא תמיד קל, תמיד מעניין״, הוא אמר לי פעם על התהליך הזה. כן. זה ממש לא קל, במיוחד לא עכשיו.

ועדיין אני יושבת פה וכותבת כאן במקום להמשיך לכתוב את הסיפור הזה. ואני מספרת לעצמי שזה בגלל שאני לא מצליחה לחזור לסיפור (וזה קצת נכון, משום מה קשה לי להיכנס אליו), ויש בזה משהו ממש אירוני בהתחשב בזה שכרגע ממש בא לי למות.

למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, אולי לא את הצד ״שלי״ קשה לי לכתוב. מזה יש לי בשפע כרגע. אבל הצד שלו... איך אני אמורה לכתוב מישהו שמנסה לעזור, שמנסה להראות את הטוב, שאומר לי דברים כאלה, כשהכל על הפנים ואני לא יודעת כמה עוד מהסיוט הזה של קורונה-ועדיין-לבד-בחו״ל אני יכולה לשרוד? איך לעזאזל אני אמורה להתמקד בציטוט השני, כשהראשון הוא היחיד שאני מסוגלת להרגיש כרגע?

מה הפלא שאני דוחה את הכתיבה. היה הרבה יותר קל כשהיינו במשרד. לפחות אז היה משהו שהחזיק אותי.

אין לי כוח לכלום. אין לי כוח להתמודד. אני מניחה שלפחות אני כותבת החוצה את הרצון למות, זה גם משהו.