מדהים כמה מהר מצבי רוח יכולים להשתנות בגלל דבר אחד. [במקרה הזה זה בגלל שאני מטומטמת, אבל זאת לא הנקודה].

מדהים איך המוח שלנו פועל. מדהים איך זה שאם שני דברים קרו פעם ברצף, והאחד מהם היה פשוט נוראי, כל פעם שנעשה את השני נחשוב על הראשון. או שהוא היה ממש שמח ונצחק וכל השטויות האלה, ברור. פשוט אין לי מצב רוח לדון כרגע באפשרות הזאת.

מה שמדהים באמת זה החלק הזה במוח שאחראי על רגשות. מדהים איך רגע אחד אתה צוחק כמו מטורף ממשהו, ובפעם הבאה שאתה צוחק, כמה דקות אחרי זה, זה תוך כדי בכי, או שעתיים אחרי זה מתוך טירוף מוחלט. לא זוכרת אם כתבתי את זה כאן פעם, אבל פשוט יש את המצבים האלה ש"אני לא בטוחה אם אני צוחקת מטירוף או בוכה כי אני עדיין שפויה". בהחלט.

ומשהו אחד שמזכיר לך דבר אחד, שממשיך לדבר אחר, ש...

לא יודעת, פשוט אי אפשר לחשוב על זה אחרת. לנסות לחשוב על זה אחרת במצב הזה- וכולנו נתחרפן. אני בטוחה בזה.

אבל רגשות... [הבנאדם הבא שאומר לי שזה הכל כימי חוטף סדרה של בעיטות. ברצינות.] רגשות זה משהו מעניין. זה מה שגורם לנו להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים. כי, בחייכם, כמה פעמים באמת עושים דברים מהראש ולא מהלב?

אולי רק בנאדם עם שליטה עצמית מדהימה יכול לעשות את זה. אבל כמו שגיליתי בעצמי, גם המסיכה הזאת יכולה להיסדק לפעמים.

לא יודעת. אולי זה מה שמשך אותי כל כך לפסיכוהיסטוריה [נדמהלי] של אסימוב. להבין את האנשים, להבין איך הם חושבים, להבין את הרגשות שלהם... להיות מסוגל לקרוא את הרגשות של אחרים, אבל יותר מזה- את הרגשות והמחשבות של עצמך. ואני שואפת להגיע לשם כבר כל כך הרבה זמן...

הלוואי... הלוואי שדברים היו אחרים.

ואני מניחה שהדיון בנושא פסיכוהיסטוריה יחכה ליום אחר, כי המסך נעשה לי מטושטש מדי. אני מניחה שזה ייפסק בקרוב, וכשזה ייפסק... כשזה ייפסק אפשר יהיה לחזור לכתוב.

עד אז, להת'.

אן.

נמאס.

נמאס שאנשים כאן חושבים שהם יודעים הכל. נמאס ש"אני תמיד צודק ואם אתה לא מסכים איתי אתה טועה". נמאס מלחתוך בכביש ולגרום לתאונות דרכים בזו אחר זו. נמאס מהמזג הארור והמטופש של כל בן אדם שני שחי כאן. נמאס מכמה שאנשים רדודים, מהטלוויזיה הנוראית ומהמוזיקה הזוועתית.

נמאס.

כי כמובן שאם אתה חותך את ההוא בכביש, עכשיו אתם תתחילו להחליף קללות במשך שעתיים ולנסוע במקביל - לא משנה לאן כל אחד מכם התכוון לנסוע - ולחתוך אחד את השני כל הזמן בתור נקמה. ובסוף תגרמו לתאונת דרכים - אבל למי אכפת מזה?

וכמובן שאם אני אומר משהו ואני עוד לא הגעתי לגיל צבא, אז אני טועה. כמובן שהמבוגרים תמיד צודקים. באמת, מה לימדו אותנו בגן?

ולא לשכוח את זה שאנחנו [ובאנחנו הכוונה לאנשים שחיים כאן, לא בקטע של מדענים ושטויות כאלה. מובן שהם לא ישראלים מלאים] לא מבינים כלום בחצי מהתחומים שאנחנו מתעסקים בהם, אבל אם אנחנו אמרנו- אנחנו צודקים. ולא נדון בכך שכל מערכת שלישית כושלת בארץ הזאת, ושמערכת החינוך לא מסוגלת להתמודד עם בני נוער, ושכל שר ומפכ"ל ו-וואטאבר שלישי מואשם בתקיפות מיניות או בהסתרת כספים או בכל דבר אחר. כמובן.

ובאמת, אתם לא מבינים שכל האלימות שיש ברחובות ובבתי הספר ובמועדונים ובכל מקום אחר זה טוב? אתם לא מבינים שכולנו צריכים להיות אלימים? אחרי הכל, אף אחד לא עושה כלום בנוגע לזה - או ליתר דיוק, לא מספיק, ואף אחד לא טורח לשנות את זה - ומעבר לזה, לא דנו בזה שהמבוגרים יודעים תמיד מה הם עושים ותמיד צודקים לפני חמש דקות? והם אלו שחותכים בכבישים, ומקללים אחד את השני ואין להם שום בעיה לגרום לתאונת דרכים רק בשביל להוכיח שהם צודקים. אז מה זה אמור ללמד אותנו?

וזה ידוע פשוט שהשטויות שאנחנו רואים בטלוויזיה זה הדברים הכי עמוקים בגלקסיה, והמוזיקה שאנחנו שומעים היא הכי טובה בעולם. עזבו המוזיקה שאנחנו שומעים- המוזיקה שיש בשתיים וחצי חנויות דיסקים שעדיין קיימות בארץ. אתם קוראים לזה מוזיקה?

נמאס גם מזה שלאנשים כאן אכפת רק מעצמם. אנחנו יודעים להיות יופי של מדינה כשזה מגיע לשחרור שבויים ודברים כאלה- רבע בעד, שמינית נגד ולשאר בכלל לא אכפת. "מה? למה שזה ישנה לי? זה קורה להם, לא לי. לא כאן - שם. אז שיסתדרו בעצמם".

הכי מצחיק זה שמחנכים אותנו לאכפתיות ושטויות כאלה. לא שמישהו באמת מקשיב לזה [מלבד אנשים שכבר היו כאלה מלכתחילה], אבל זה באמת נחמד להקשיב למורים מקשקשים על משהו כלשהו ולחלום בהקיץ בינתיים.

והמורים... לא, אני אפילו לא אתחיל לדבר על מערכת החינוך כאן. זה דבר אחר לגמרי.

שכחתי, אגב, להזכיר את העובדה שברגע שאתה מצליח משהו- אנשים מיד חייבים להתנכל אלייך, לעקוב אחרייך לכל מקום, להרוס לך לגמרי את החיים ולא משנה מה באמת קורה בהם. אבל אני לא יודעת, אני מניחה שזה קורה גם במדינות אחרות. פשוט כאן זה או להלל מישהו ולנשק את האדמה שעליה הוא דורך או להשמיץ אותו. כמובן.

אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה ההתנהגות של אנשים כאן. שאנשים יודעים רק מה טוב בשבילם [גם זה כמעט אף פעם לא, אבל הם חושבים שכן - אז מי אני שאתווכח? שיהרגו את עצמם. אני רק אהנה מזה], אבל אך ורק בשבילם, לא בשביל אף אחד אחר, והאמת היא שגם בכלל לא אכפת להם מזה. שאנשים כאן יעשו הכל בשביל להוכיח שהם צודקים, גם אם זה אומר לדרוס כמה אנשים בדרך, להטיל שלוש פצצות אטום ולגרום לתאונה שתגרום להרס של בלוק בניינים שלם. [למי אכפת? העיקר שהם צודקים]. שאנשים מתעלמים מכל דבר שסותר את דעתם, מתעלמים מכל בנאדם שלא הגיע לגיל שלהם עדיין [אלא אם הם מורים, ואז הם סתם מתייחסים אליהם זוועה], ובכללי ממש "שיא הנחמדות".

כן, כזה הוא המצב במדינת ישראל היום. אולי הוד מעלתם שחיים בחברה העליונה או משהו לא מרגישים את זה, אבל אנחנו כן. לעזאזל עם "אנחנו" במדינה שלא אכפת לה מאף אחד- אני כן. ולי זה נמאס.

אז וואלה, תאמינו לי שכבר לא אכפת לי. תבינו כשאני אומרת שנמאס לי לחיות במקום הזה, שמצדי אני אתחיל להעמיד אנשים בשורות ולירות בהם. היה לי משהו לא מציאותי נגד האמריקאים, אני מודה, אבל כאן זה מאוד מציאותי. כי לי נמאס לחיות במדינה כזאת. לי נמאס לחיות במדינה שבה כל בן אדם דואג רק לעצמו, ואם הוא יחריב בדרך את כל המדינה... למי אכפת?

אז זהו, שלי.

הכי מצחיק זה שיש כל כך הרבה מה לעשות... ואף אחד לא עושה כלום.

מה זה, גאה במדינה הזאת. חה.

ואל תבינו לא נכון- עד לפני שעה הייתי גאה לחיות כאן, להיות חלק מהמדינה שלנו ומהעם שלנו.

עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. [אני מניחה שכן. כנראה].

אן.

רק אלוהים יודע כמה פוסטים יש לי במוח/קטעים קודמים כטיוטות וכו' וכו'. אני באמת צריכה להגיע אליהם יום אחד.

ואפרופו אלוהים, לאחרונה קראתי [שלשום סיימתי] את "ערפילי אבלון". הספר, כעיקרון, זה אגדות המלך ארתור מהצד הנשי. מיוחד, יפה, כתוב טוב, אבל זה לא מה שגרם לי להחליט שהיו סוף סוף אני גומרת פוסט. ממש לא.

אחד הדברים שיש שם זאת מתיחת ביקורת חזקה מאוד על הנצרות. הגיוני- מורגן לא היתה ולא תהיה נוצריה, איגריין לא ממש נוצריה, ואם מישהו אומר שגבירת האגם נוצריה הוא חוטף אגרוף. הנוצריה המלאה היחידה שם היא גוויניבר, וגם זה בקושי, בחלק לא קטן מהסיפורים. שיהיה.

הפואנטה היא לא זו. בספר מדובר הרבה מאוד על נושא האלים. כן יש אלים, אין אלים, כל האלים הם אל אחד וכל אמונה אחרת שקשורה לזה.

אני יכולה להגיד, מנימה אישית, שאני את רעיון האלים עזבתי כבר מזמן. אני באמת לא זוכרת למה, אבל אני מניחה שפשוט הגיע יום והבנתי שהגיע הזמן להפסיק להסתמך על דמות אחרת, גדולה, שמנהלת את העניינים והכל. מה שכן, הרעיון הזה עדיין מעניין אותי. ומכאן נובע שאני אמצא, ואכן מצאתי, את הפן הזה של הספר מעניין מאוד.

לפי האנשים שחיו אז, יש כל מיני אלים. יש את האלה, שהיא האלה של הדת הישנה [המכשפות, כפי שנקראו ע"י הנוצרים, והדרואידים], יש את ישו, האל של הנוצרים, ויש כל מיני אלילים של עמים אחרים שחיו שם ולא השתייכו לדת הזו או לדת הזו. או שלפחות ככה זה בספר.

הנוצרים מעולם לא האמינו שיכולה להיות עוד דת מלבדם [ואת זה אנחנו יודעים כבר הרבה, הרבה מאוד זמן]. הדרואידים והכוהנות, לעומתם, טענו שכל האלים והאלות הם אל אחד ואלה אחת, ושהם בעד חופש יחסי לאנשים, ולא כובלים אותם למנהגים מטופשים כלשהם. ואני חייבת לשאול את עצמי שתי שאלות- האם אכן יש אל [או אלה, זאת לא הפואנטה], ואם כן, האם הם צדקו והוא אכן אחד.

אני יכולה לראות את ההיגיון בזה שאם אכן יש אלים, למעשה זה אל אחד. לפי כל ספר קודש כלשהו האל הוא אל אחד, שעושה הכל. אז או שבני האדם טועים והקדמונים צדקו ואז יש יותר מאל אחד והמלאכה מתחלקת ביניהם, או שיש אל אחד בלבד שעושה הכל, וזה אכן האל היחיד שקיים, כשכל אחד פשוט סוגד לו בשם אחר כלשהו [או לא סוגד לו בכלל, גם זאת אופציה].

השאלה בנוגע לאל היא קצת יותר מסובכת, ואני לא אתיימר להיות חכמה מספיק ובעלת מספיק ידע בשביל לענות עליה. מה שכן, אני כן יכולה להגיד שאם אכן יש אל והוא קובע את הגורל שלנו, ישנם דברים שהוא צריך היה לעשות כבר מזמן. קארמה... קארמה היתה אמורה לעבוד. לא כולם היו אמורים לסבול בגלל דברים שרק חלק עשו, ואנשים היו אמורים לקבל באמת את מה שמגיע להם. כן.

ואם אין אל... טוב, במקרה הזה אנחנו אדונים לעצמנו ואנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב [כלומר, להרוס] בלי בכלל לחשוב. ולמרבה הצער נראה שאיכשהו זה אכן מה שקורה- אנחנו הורסים ואז אנחנו לא מתקנים, אנחנו סובלים בגלל דברים שאנשים אחרים עשו וכו' וכו' וכו'. אני לא חושבת שאני באמת צריכה להמשיך.

אבל אני לא יודעת. אולי אני טועה. גם זאת אפשרות. אני רק אומרת שזה גרם לי לחשוב על זה שוב, לתהות האם לנסות ולהתפלל אל אל או "האלה", כמו שהם קראו לה, יעשה משהו. ואולי זה נכון, ובני האדם באמת המציאו אותם בשביל שמשהו יעודד אותם כשהם בצרה או מישהו לדבר איתו כשאין עם מי לדבר. הכל אפשרי, אני מניחה.

אחרי הכל, אני לא יצרתי את האדם.

ואם כבר העליתי את נושא הגורל בצורה מרומזת, אני רוצה לפתוח את זה. כי האמת שזה מתקשר לנושא, גם אם לא ראיתי את זה עדיין.

בחופש הגדול האחרון היה לי דיון מאוד מעניין עם מישהו בנוגע לגורל. אנחנו קובעים את הגורל? יש ישות כלשהי שקובעת אותו בשבילנו ואנחנו לא יכולים לשנות אותו, לא משנה מה קורה?

אני מניחה ששניהם אפשריים. אבל בתור באנדם שלא מאמין שמישהו מכוון לו את החיים, שמאמין שהשטויות שהוא עושה משנות את כל מה שיקרה לו ומה שקורה סביבו, קצת קשה לי לקבל את הגרסא השניה. ברוב הזמן שאני זוכרת את עצמי האמנתי שאני זאת שקובעת מה קורה בחיים שלי. אחרי הכל, זה פשוט נשמע לא הגיוני שכל החיים שלנו מכוונים מראש להגיע למקום כלשהו, שאנחנו רק חיילים, בובות משחק בידיים של מישהו.

אני גם לא יכולה להאמין שאנחנו לא יכולים לחמוק מדברים שאנחנו יכולים לשנות. זה פשוט לא הגיוני שמישהו מחליט על כל מה שקורה לנו, לטוב ולרע, ואנחנו לא יכולים לעשות כלום בנושא. זה בלתי אפשרי כמעט לקבל את זה שאולי כל מה שאנחנו עושים הוא חלק מתוכנית כלשהי, גם אם אנחנו מאמינים שאנחנו אלה שקובעים.

העתיד... העתיד הוא מה שאנחנו עושים ממנו. אנחנו מעצבים אותו. לא כן?

במחשבה שניה, אולי... אולי החבר'ה של אטלנטיס צדקו. אולי העתיד נקבע מראש על ידי מי שמעצב אותו, גם אם זו תשובה קצת פשטנית וקצת מתחמקת. אולי זה בכל זאת מה שקורה, גם אם זה מורכב.

"Perhaps both are true. Perhaps the future is pre-determined by the character of those who shape it."

(The Seer, 4X08).

אולי.

אני מניחה שלעולם לא נדע.

פוסט קצת עמוק וממש לא מתאים למצברוח שלי כרגע, אבל לך תבין.

אן.

גאד, זה לא ייאמן כמה אני מתגעגעת לפה.

הכי מצחיק זה שעד שהלפטופ חזר, שוב יש איתו בעיה ומסרנו אותו למעבדה שוב אתמול. נכון פנטסטי?

בכלמקרה, הנקודה היא שעלו לי כמה רעיונות חביבים בשבוע האחרון שכמו שכבר ציינתי לא יכולתי להגיע אליהם. בכלמקרה, אין כאן כרגע אף אחד, אז אין שום דרך שבה מישהו יכול לראות את זה, אז... טוב, זה ברור, אני מניחה.

ולנושא שלנו.

שבוע בחייה של שיפרית.

אני לא אחשוב אפילו לתאר יותר, כי אנחנו בחיים לא נצא מזה. והיות ובשלושה ימים האחרונים אני במצברוח שיפרי כזה, חשבתי ללכת על זה דווקא, ולא על דברים קצת כבדים יותר. ובכלמקרה, ככה זה כשהדבר היחיד שאפשר לחשוב עליו זה איזה פאנפיק לכתוב הבא, מה השיפ שעליו נעשה את הפאנוויד הבא ואיזה אותיות לכתוב על כל המבחן באנגלית.

היום הראשון של השבוע בדרך כלל עקמומי כמו של כל בנאדם.

אבל מה שכן, אני אוהבת לעשות מרתוני טלוויזיה בשישבת, אז תמיד מתחילים את השבוע עם מיליון רעיונות לפאנפיקים/פיקצרים/וואטאבר חדשים באותו הפאנדום שעליו עשינו מרתון באותו סופ"ש. [לאמשנה שהמשפט יצא קצת עקום].

וככה עוברים שיעור מחשבים כפול, שיעור אזרחות, שיעור תנ"ך כפול, שיעור של"ח ולפעמים גם שיעור אלגברה עם כתיבה. כתיבה, כתיבה, כתיבה. לפעמים גם סתם כותבים את השמות שלהם על כל הדף או סתם כקישוטים על מבחנים, אם יש [אחרי הכל, בלי זה זה משעמם כלכך], או כל דבר אחר בסגנון. בסופו של דבר היום נגמר בדרך כלל בעשרות דפים תלושים ממחברות, כמה חלקים של עופרת מהעטעיפרון [כי כשזה כמעט נגמר כבר אי אפשר לכתוב עם זה, אז פשוט זורקים ושמים חוד אחר] וכאב יד רציני. לאנורא, זה עוזר לשרירי היד או משהו.

ממשיכים הביתה. כשמגיעים מקלידים חצי, אחרי זה כבר נמאס. בדרך כלל אני פשוט דוחפת הכל לתוך ניילונית, כי אחרת אני מאבדת את זה, אבל לא תמיד. תלוי מאוד במצברוח שלי באותו היום. אחרי זה בדרך כלל רואים פרק [שיפרי, אם אין לחץ מקום במג'יק] כלשהו, לא משנה מאיזו סדרה. בדרך כלל עושים את זה במחשב, אבל שוב, לא חובה ולא תמיד.

שאר היום עובר די רגיל, אני מניחה.

לילה, כרגיל טווים כל מיני פאנפיקים שבדרך כלל את רובם שוכחים, וככה נרדמים.

שני-שלישי תמיד הולך ביחד, לך תבין למה. נגיד, בשני בלילה ראיתי את העשירי בעונה השלישית של מרלין, "Queen of Hearts", וכנ"ל בשלישי. איכשהו זה תמיד הולך ככה.

מה שהכי מצחיק זה שמבחינת ביצפר דווקא שלישי-רביעי ביחד, אבל עד עכשיו היה כל רביעי האוס, ואיכשהו יצא שברביעי זה היה בערך הדבר היחיד שראיתי. אז בשביל מה יש שנישלישי?

שני-שלישי רגועים יותר. את שיעורי אנגלית בשני מנצלים ללכתוב באנגלית, וגם יש גיאומטריה, וספורט וערבית ביום שלישי. קיצר, מבחינת כתיבה בביצפר יום רגוע הרבה יותר. ובכל זאת, זה לא אומר שמפסיקים לחלום ולשחזר רגעים של הדמויות הללו. הו, לא.

בכלמקרה, בדרך כלל חורשים על מוזיקה, מקלידים עוד קצת, כותבים עוד קצת, רואים פרק שיפרי כלשהו [וכמו שכבר ציינתי, בחלק לא קטן מהפעמים זה יוצא איכשהו אותו פרק בשני ובשלישי] ובסך הכל עוברים יומיים רגועים למדי. אמצעשבוע הוא למעשה די עמוס ברוב התחומים האחרים, אז אין כמעט זמן לשום דבר אחר, ולמרבה הצער זה כולל טלוויזיה/פאנפיקים.

לילה. אותו הדבר.

יום רביעי הוא יום זוועתי. כי א. חוזרים באוטובוס, אז יש פחות זמן, וב. יש שני שיעורי אנגלית ושיעור ספורט. יכול להיות גרוע יותר?

מה שכן, יש האוס בערב. ואם יש האוס, יש האדי. [והיות שכבר ראיתי את הפרק הראשון של השביעית לפני חודש ומשהו, מיד אחרי שהוא יצא, אני מוצאת בכל יום רביעי איזה האדי נחמד לכתוב, גם אם זה יוצא לא-קאנוני בעליל]. ושוב, יש זמן לכתוב והכל.

ולחרוש את יוטיוב לאורך ולרוחב בחיפוש אחרי פאנווידס חדשים, כי אחרי שבוע ההם כבר מתיישנים [לפרוטוקול, אני חושבת שלפחות תשעים מה-130 פייבס שלי ביוטיוב הם פאנווידס, ורובם שיפריים- בין אם ג'קרטר, ג'וןאליזבת, האדי ולאחרונה גם ארתור/גוון]. כן, גם לזה יש זמן.

ואחותי יורדת לחוג, אז יש לי קצת זמן שקט. כנ"ל בין זה שחצי בית הולך לישון להאוס. בכלל, אני כמעט תמיד נשארת לבד לרוב הפרק של האוס. בקיצור- זמן שקט = זמן לחשוב ולכתוב. האמת שאני גם יכולה להתרכז ככה, אז זה בכלל כיף.

כמו שציינתי, בדר"כ יש האוס [ואתמול היה פרק סופעונה, אז בכלל חגגנו עם האדיD:], אז זה בערך כל מה שרואים באותו יום.

ואז... לישוןXD

חמישי. מרגישים סופסוף את הסופ"ש.

בחמישי גומרים שבוע מוקדם-שבוע מאוחר, אז בשבועות שגומרים מוקדם רואים יותר TV, ובשבועות האחרים גולשים באינטר של ביצפר וכותבים פיקצרים חביבים שבדרך כלל לא זוכים להתפרסם. חבל.

בכלמקרה, יש דאבל ספרות וחינוך, ככה שאפשר לבלות ולדמיין ולחלום בהקיץ, ומתמטיקה, שפה רק כותבים ומקשיבים מדי פעם למה שקורה בשיעור. בקצרה, יום קליל, חביב, מהנה ומלא פאנדומים. בדר"כ חושבים על זה שסופסוף סופ"ש, על הפרק של האוס של יום לפני, על העונה השביעית של האוס, השלישית של מרלין, השלישית של מקלטבאפלה וכו' וכו' וכו'. הבנתם ת'פואנטה.

שישי-שבת...

תענוג. כתיבה, טלוויזיה, המון המון שיפריות. תענוג.

ומשם הכל חוזר על עצמו...

תמיד שיפרית,

אן.