אני לא אתחיל בלמה חזרתי הביתה אחרי יומיים, אלא מההתחלה, לשם שינוי.

יום ראשון- 23.12

לא רציתי לצאת לגדנ"ע. לא התכוונתי בכלל לצאת לגדנ"ע. אבל איכשהו נוצר מצב שאחרי ששמעתי את ההרצאה-לקראת-גדנ"ע שקיבלנו, הבנתי שאני צריכה לצאת. עדיין לא רציתי לצאת, והתלבטתי בנושא הזה אפילו כשהיינו כבר באוטובוסים בדרך לג'וערה, אבל יצאתי בסוף.

התכוונתי להיות באוטובוס עם ע', שיחד עם המחנכת שלי והמורה שלי לספורט יצא ליומיים לגדנ"ע (כל המחנכים של השכבה יצאו ליומיים), פשוט כי ידעתי שהנוכחות שלו שם תשאיר אותי רגועה, אבל בסוף לא יכולתי. במקום זה התמקדתי בלהמשיך את "כמעיין המתגבר" במהלך הנסיעה ובלנסות לא לחשוב על זה שאני נוסעת לגדנ"ע, פשוט כי זאת נראתה כמו טעות ענקית. (זה היה לי כל כך ברור שלא הופתעתי שע' שם לב. היינו בחצר ביה"ס והוא מסתכל עליי לרגע ואומר, "את עדיין חושבת על זה, נכון?")

הגענו לג'וערה ביום ראשון בצהריים. ישבנו מחוץ לבסיס קצת, ישבתי עם ע' קצת (אחרי ששכנעתי את עצמי שאני לא מפריעה לו... זה דרש חצי שעה לפחות), נרגעתי קצת, ואז נכנסנו לבסיס.

ממבט ראשון ג'וערה נראה כמו בסיס איום ונורא. בכנות. נורא קר שם. הכל שם סביב איזה הר, אז יש כל הזמן עיקולים וטיפוסים, ולעלות את זה עם מזוודה זה ממש לא כיף. החדרים שם ממש קטנים (למרות שרק אחרי זה גילינו כמה מיטות באמת יש בחדר...). הכל נראה מאוד... צבאי, אבל לא נכון בשבילי. חיפשתי את ע' מאחוריי, סתם בשביל הנחמה שבדבר (אני שונאת את זה שאני נעשית תלותית לפעמים... עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לא לעשות את זה עם ע'. זה בדרך כלל מחסל מערכות יחסים בצורה מהירה), אבל הוא והמורות הלכו למקום אחר, אז...

עלינו לרחבת המסדרים. פגשנו את הסמלת (עדיין לא ידענו שהיא הסמלת, היא סתם נראתה מפחידה), והיא חילקה אותנו לצוותים (כשהצוות שלנו הוא צוות של 15 בנות). כל צוות קיבל מפקדת (מעניין שגם לבנים היו מפקדות. אני חושבת שרוב אוכלוסיית הבסיס שם הן בנות), והתפזר אחרי המפקדת שלו. עשינו טורים, עמדנו בהקשב, התחלנו ממש להרגיש כמו בצבא. זה רק גרם לי לרצות לבכות עוד יותר. זה פשוט לא הרגיש נכון.

המפקדת שאלה כל אחת כמה שאלות (שם, גיל, עיר, צמחונית/לא, מתפללת/לא, תפקיד רצוי בצה"ל...), ואחרי שגמרנו הלכנו למטה לסמליה (שעדיין לא ידענו שהיא סמליה). בדרך הזכרנו לה שהמזוודות שלנו עדיין ברחבה, אז היא אמרה שנביא אותן אח"כ. בכ"מ, ירדנו לסמליה, קיבלנו מיימיות וחגורות מצה"ל (דאמט, הכל היה רטוב!), ואז עלינו בחזרה למעלה לקבל מדים (יאי!). קיבלנו מדים, לבשנו אותם על הבגדים שלנו (זה הרגיש כלכך מטומטם...), ואז ירדנו לראות את החדר שלנו.

החדר היה חדר של 12 מיטות. 12. בחדר של בערך 3.5 מטר על 2 מטר. ועוד דחפו לנו עוד מיטה כי לא היה מקום למישהי. 13 מיטות, מזוודות ובנות בחדר שאי אפשר לזוז בו.

אני לא כל כך מתלהבת מהטירונות פתאום.

גמרנו להתארגן (אני החלפתי מהג'ינס למכנס של הצבא... החלטה טיפשית, לא לשים אותו על הג'ינס), ואז רצנו בחזרה למעלה (עשר שניות להגיע לעיקול, עשר שניות, זוז!). אני לא בדיוק זוכרת את כל מה שהיה, אבל אני כן זוכרת שרציתי לדבר עם אמא, ולא יכולתי. אני גם זוכרת שהיה לי קר. זה לא היה כיף. עד כה לא אהבתי את הגדנ"ע.

אני זוכרת שהיה לנו טקס בערב - היה כל כך פאקינג קר! - שבו הכריזו על חנת"רים, א. תוכן וא. מנהלות, ושכל אחד קיבל את ה"דרגות" שלו. שלנו היה לבן, כי היינו מחלקה 1 (בג'וערה יש 1 ו-3. לאן נעלמה 2? מי יודע... אולי קפאו מקור כשטאטאו עלים). קפאתי, רק רציתי הביתה, הסמלת שלנו הפחידה אותי ולא היה לי אכפת מכלום. אני זוכרת שהיתה גם שיחת פתיחה עם הסמלת, ושוב, כל מה שרציתי זה לחזור הביתה. לא התאים לי צה"ל.

ע' ושתי המורות באו לטקס, אז אני ועוד כמה בנות הלכנו לעמוד איתם קצת בזמן שחילקו דרגות. עד אז כבר הספקתי להישבר ולהודות שאני רוצה לחזור הביתה... אני לא גאה בזה, אבל זה קורה לכולם. מה שכן, הבנות ניסו מאוד לתמוך, למרות שרובן בכלל לא הכירו אותי, ואת זה אני מעריכה. כנ"ל לגבי המפקדת שלי.

היתה ארוחת ערב (היה בורקס! וזה די הכל... אוכל של צה"ל, נו), התייעצתי עם ע' בנוגע ללחזור הביתה (הוא חשב שאני צריכה להישאר ולנסות. כרגיל, הבנאדם צדק), והחלטתי בסוף שאני אנסה להישאר לערב. גיליתי באותו הערב שסבא שלי מאושפז, אז זה בכלל היה נורא... סיפרתי גם לע', והוא אמר שזה מובן שאני דואגת והכל, אבל עדיין כדאי לי להישאר... החלטתי בסוף להקשיב לו ולאמא (דיברתי גם איתה, הרשיתי לעצמי לבכות...), אז נשארתי. היה עונש על זה שאיחרנו (משהו של עבירות שיש כל ערב... שכחתי את השם), ואז יצאנו לשט"ש (שעת טרום שינה). נפגשנו שוב בח' ברחבה אחר כך, עשינו ניקיון קצר ואז הלכנו לישון (תודה לאל...) בסביבות עשר בלילה.

יום שני- 24.12

לא ישנתי טוב בלילה, והתעוררתי בחמש בבוקר. בחמש וחצי הבנות התחילו לקום (השכמה בשש, בשש ועשרים אנחנו כבר מוכנות בחוץ), אבל אני לקחתי לי עוד קצת זמן לנוח. בכל אופן, בשש ועשרים כבר הייתי מוכנה בחוץ, עם חולצה קצרה, חולצה עבה, חולצה של המדים ומעיל של המדים, ג'ינס ומכנס של המדים. ועוד היה קצת קריר.

ארגנו את החדרים, הצנענו אזרחית, ארזנו הכל, סידרנו ושטפנו ואז הלכנו להתחיל לטאטא שביל ביער מעלים.

תנו לי לשאול משהו... לצבא אין מה לעשות איתנו שהוא שולח אותנו לטאטא שביל מעלים יבשים, באמצע היער?! כאילו, מה הפואנטה של זה?!

זה היה מייגע, זה היה מייאש, וכל מה שרציתי לעשות היה להתקשר לאמא ולבקש שתבוא לקחת אותי. אבל לשמחתי לא עשיתי את זה, אלא שיתפתי פעולה. 

אחרי שטאטאנו את היער מעלים (זה כמו לבנות בית על חוף הים וכל בוקר לנקות את השביל לדלת שלך מחול), עלינו למעלה לאכול ארוחת בוקר. פגשתי את המחנכת שלי, שדאגה לי אחרי ראשון בערב, אכלתי מהר קצת לחם (אין אוכל בצבא, אין מה לעשות...) ואז הלכתי לדבר עם אמא. כשדיברתי (ובכיתי) עם אמא ע' ואני ראינו אחד את השניה, אז הלכתי להגיד לו שלום. זה היה משעשע, עמדנו ודיברנו איתו קצת (כמה חבר'ה מהשכבה), ואמא כזה שואלת אותי, "מה אתם עושים עכשיו?", אז בשיא התמימות עניתי לה, "מדברים עם ע'". המבט שהוא נתן לי היה גאוני. XD

בכ"מ, הוא אמר שאני אגמור את השיחה ואמצא אותו ברחבה. הוא הלך לשם, אני דיברתי עוד קצת עם אמא (ששכנעה אותי לנסות ליהנות מהיום) ואז הלכתי למצוא אותו. החלפנו רק כמה מילים בנוגע לבית, למה אכלתי, לאיך ישנתי וכאלה (איך הוא דואג לי... ♥) לפני שרצתי בחזרה לח' של הצוות שלי.

קיבלנו את המפקדת ומשם המשכנו לשיעור נשק ראשון עם המ"מית (מהשיחה שלי עם אמא בערב: "ופגשנו היום את המ"מית, ואת המ"פית, ואת המ"גית, ואת המ"לית, ואת..." זה די הרגיש ככה. למרות שעכשיו כשאני חושבת על זה, לא פגשנו את המ"פית). בכלמקרה, הסמלת שוב הפחידה אותנו, וכנ"ל לגבי המפקדת המחלקתית. אבל כמו המפקדת של הצוות שלנו, המ"מית היתה מקסימה. הו, היא הורידה אנשים לפק"לים, שלא תבינו לא נכון, אבל היא היתה הרבה יותר נחמדה והיה הרבה יותר נוח להיות איתה מאשר עם הסמלת. היא הסבירה לנו על ה-M16 ואת עשרת הוראות הבטיחות של נשק בצה"ל (מזיכרון):

1. נשק תמיד נצור.

2. אין לכוון נשק על אדם, אפילו לא בצחוק.

3. בקבלך ובמסרך נשק, בדקהו ונצרהו בזווית של 60 מעלות.

4. אין לירות לעבר מוצקים או נוזלים.

5. אין להישען על הנשק ועל הקנה בפרט.

6. אצבע לעולם לא על ההדק.

7. אין לערבב בין סוגי תחמושת.

8. אין להדליק אש ליד נשק.

9. אין לירות ללא פקודה.

ואני לא זוכרת את האחרון. היא גם נגעה בכמה חלקים של הנשק (סטרשף, קנה, בית המחסנית וכו'). זה היה פשוט מגניב.

אחרי השיעור הזה נדמה לי שיצאנו להפסקה. אחר כך חזרנו לנקות. ניקינו את כל הכביש מהסמליה ועד חדר האוכל מעלים (שוב, לטאטא עלים באמצע היער...), והוא נראה מהמם אחרי זה. התחלתי להרגיש לא טוב (בשניה שהגעתי לג'וערה תפס אותי צינון... כנראה סתם וירוס אלים במיוחד), אז קצת נחתי, אבל השתדלתי לעזור. זה היה פשוט הזוי.

אחרי זה היה לנו שיעור עם המפקדת שלנו בנוגע לנשק. היא הראתה לנו את כל חלקי הנשק (בואו נראה כמה אני זוכרת: סטרשף, קנה, כוונת להבית, מתפסים, ידית אחיזה, כוונת חרירית-פרפרית, נצרה, הדק, בית המחסנית... יש גם את הכפתור שפולט את המחסנית ואת המקום שבו רואים את הכדור כשנשק טעון, אבל אני לא זוכרת את השמות). עשינו גם תרגיל שכל אחד קיבל שם והיינו צריכים להדביק אותו על הנשק.

אחרי זה עברנו מקום ואז היא הראתה לנו את שלוש התנוחות שיש בצה"ל להחזקה בנשק. היא אמרה שלאזרחים מותר לירות רק בשכיבה, ובגלל זה המטווח ביום רביעי ייעשה בשכיבה. אז חלק מהבנות תרגלו ואחרי זה הלכנו לאכול.

בארוחת הצהריים מצאתי את ע' (אני עוקבת אחרי הבנאדם, מה לעשות), אז אחרי שניסיתי לאכול קצת (השניצל היה מזעזע) הלכתי לדבר איתו קצת. לא יצא לנו לדבר ממש (הוא מיהר לאנשהו), אבל הוא כן שאל אם כבר שיניתי את דעתי בנוגע ללחזור עם המורים הביתה. אמרתי לו שלא.

אחרי הארוחה ירדנו לכיתות לשיעור נוסף בנשק. למדנו על איך נעשה מטווח, ועל איך אנחנו הולכים להתנהג במטווח ותרגלנו את זה. זה היה פשוט מגניב. אחרי זה היתה הפסקה ואחרי זה התחלנו שיחה בנוגע לג'ובניקים VS קרביים, שהיתה ממש מעניינת, ועל סטיגמות וכאלה.

זה הרגיש קצת כמו צופים, רק עם משמעת. (ברור, את הצופים עזבתי אחרי שנה מסיבה מסוימת, סו...)

עלינו בחזרה למעלה, ובשלב מסוים אכלנו ארוחת ערב והיתה לנו שיחה נוספת, הפעם על אפליה וגזענות. הטריפו אותי אנשים שדיברו על כל החרדים וכל הדתיים וכל הערבים וכולם כקבוצות, והתעלמו מזה שבתוך הקבוצות יש אנשים שונים, בדיוק כמו בקבוצה של החילוניים. יש מטורפים גם אצלנו. הטריפו אותי כל אלה שדיברו על זה שהם מוכנים לעזור אבל אין להם איך. רבאק, אנשים, אתם רוצים לעזור אז תתחילו לפעול! כלום לא ייפול מהשמיים!

אכלנו ארוחת ערב, אמרתי למחנכת שלי שאני כנראה חוזרת עם המורים בשלישי, דיברתי קצת עם ע' (בנוגע לספרים! סופסוף רגע פנוי לשנינו. שאלתי אותו אם משעמם לו שהוא עוקב אחרינו כל הזמן, כי כמעט כל היום ראיתי אותו בשלבים שונים, אז הוא אמר שהוא עזר ותלמידים תפסו אותו בדרך (כרגיל...). הוא דיבר על הספר שהוא קורא כבר חודש, War World Z, ועל זה שכדאי לי לקרוא אותו, אבל באנגלית. שאלתי למה, אז הוא אמר שבשביל העתיד שלי חשוב שאני אדע אנגלית טוב (♥), אז אמרתי לו שקראתי באנגלית והוא שאל מה. דיברתי קצת על Vampire Academy, והוא שאל אם אני מדברת על דמדומים. הל, נואו.), ואז המפקדת שלי קראה לנו. בעצם אני חושבת שרק אז היתה השיחה על הגזענות, אבל לא משנה.

אחרי השיחה והאוכל הלכתי לשמור, אז אני לא יודעת הם עשו. אחר כך היתה שעת ט"ש (שוב לא התקלחתי... שמעתי שיש מים קפואים שוב), ובסוף הלכנו לישון. לפני שהלכנו לישון ביקשתי מהמפקדת לחזור הביתה למחרת עם המורים.

אגב, ברור שדיברתי עם אמא כל הפסקה, כן? אני לא באמת צריכה לציין את זה.

יום שלישי- 25.12

כריסטמס!

לא, האמת שזה בכלל לא הטריד אותי בבוקר, אבל לא משנה.

קמנו בבוקר מוקדם שוב. הפעם ישנתי קצת יותר טוב, אם כי עדיין לא טוב. אבל לא היה אכפת לי מכלום. מה שהחזיק אותי היתה הידיעה שאני חוזרת הביתה באותו היום.

ניקינו וסידרנו את החדר (אני הספקתי לסדר את כל הדברים שלי עוד לפני שהמפקדת הגיעה, אז בכלל לא היה לי שום דבר לעשות), עברנו שוב ביקורת של הסמלת, ואז עלינו לאכול. הודעתי למחנכת שלי שאני חוזרת איתם (המבט שע' נתן לי...), ואמרתי לה שהמפקדת שלי אמרה שהיא תדבר עם המ"מית בנוגע לזה.

היה לנו מסדר הנפה! זה מסדר עם כל החיילים שבבסיס. הנפנו דגל, שמענו נאום מהמ"פ, שהיא גם מפקדת הבסיס, ירדנו לפק"לים בשביל הכיף... בקיצור, היה שווה. המורים שלנו, כמובן, נהנו מכל דקה. ע' אפילו צחק. בנאדם רע, רע. P:

אכלנו (היה מילקי!) ואז הלכנו לנקות קצת. בעודנו מנקות המ"מית קראה לי לשיחה, אז עליתי למעלה ודיברתי איתה. הסברתי לה שאני לבד, שזאת פעם ראשונה מחוץ לבית מזה כמה שנים (הטיול השנתי האחרון שלי היה באמצע כיתה ח'... לפני בערך 3 שנים), ושסבא שלי מאושפז ואני מפחדת שיקרה לו משהו לפני שאני אחזור. היא אמרה שהיא לא תנסה לשכנע אותי להישאר, בגלל סבא, אבל שאני אחשוב על זה, ואם אני בכל זאת מחליטה ללכת אני יכולה.

אחרי זה דיברתי קצת עם אמא ווידאתי שאני עושה את השיקולים הנכונים. בסופו של דבר החלטתי לחזור.

היתה לנו שיחה על הקרבה עצמית, ועל הדרך שבה צריך להסתכל על זה- לא מה אני מפסיד אלא מה החבר שלי מרוויח. זאת היתה שיחה מעניינת, והיה מעניין לראות איך שוב כולם עסוקים בלשקף אחד את השני. זה פשוט עצוב.

וזהו. הם יצאו לשיעור נשק האחרון עם המ"מית, ואני ישבתי לדבר עם המפקדת שלי. נפרדנו, היא ביקשה שאני אשלח לה מייל, החזרתי את הציוד והודעתי למורים שאני שם. יצאנו הביתה קצת אחרי 12.

בסופו של דבר אני שמחה שחזרתי הביתה. בשלישי אחה"צ הלכתי לבקר את סבא... אני לא אוהבת לראות אותו ככה, אבל אני שמחה שלפחות ראיתי אותו לפני שקרה משהו סופי יותר מזה, גם אם הוא בכלל לא זיהה מי אנחנו...

אני גם שמחה שחזרתי כי זה השאיר לי את היומיים האלה של הגדנ"ע כחוויה חיובית. אני מאמינה שהייתי מסוגלת להישאר, אבל זה היה קשה מאוד, ויכול להיות שבסופו של דבר לא הייתי רואה את הגדנ"ע כחוויה חיובית, למרות כל מה שלמדתי והבנות שהכרתי.

אז מה למדתי?

*נזכרתי שוב שהעולם לא מחולק לשחור ולבן כשפגשתי מישהי שהיא חברה של הבנות מכיתת המחוננים. פעם הייתי רואה אותה כאויבת פשוט כי היא חברה של האויבים שלי. היום אני יודעת שהיא יכולה להיות בסדר למרות הקשרים שיש לה.

*למדתי קצת על צה"ל ועל מה מחכה לי בטירונות. היום אני יודעת יותר טוב למה לצפות.

*למדתי שאולי בכל זאת אני יכולה ליצור קשרים עם ילדים מהכיתה שלי. הם היו כל כך אכפתיים ובאמת דאגו לי כשהם ראו שקשה לי.

*למדתי (תודות ל"כמעיין המתגבר" ולגדנ"ע) שאנשים באמת עסוקים בשיקוף אחד של השני כל הזמן ולא מסוגלים לפעול לבד. רובם, לפחות. תמיד יש את השונים, המיוחדים.

ואני בטוחה שיש שם עוד לקחים, שחלחלו ישר לתת-המודע שלי ואני פשוט לא יכולה לשים עליהם את האצבע... אבל זאת היתה חוויה שהייתי צריכה לעבור.

סתם הערת אגב: אני תוהה אם ע' שם לב שהוא היה רמזור. ביום הראשון הוא בא עם ירוק (כל הזמן התבלבלתי בינו לבין חיילים...), ביום השני עם אדום וביום השלישי עם צהוב... (אני אוהבת את איך שהז'קטים האלה נראים עליו ;-))

מצבי רוח משתנים שוב.

הייתי בסדר הבוקר. מה השתנה?

הייתי אומרת שזאת השיחה הזאת, אבל הייתי בסדר גם אחריה. רציתי להגיד לע' משהו ושכחתי, ועכשיו אני לא כל כך בטוחה מה זה היה ואיך להגיד את זה. ועכשיו אני לא מצליחה להתרכז מספיק בשביל לחשוב על מה זה היה.

אני חושבת שהבנתי איפה היתה הטעות שלי, אבל זה חמק ממני.

ידעתי שהייתי צריכה לישון כשיכולתי.

סתם, הערות שקופצות לראש בזמן שהכל מתפרק. אם כי, אומר המוח הרציונאלי שלי, לא הכל מתפרק. המשפחה בסדר וא' בסדר ועכשיו יש חופש ואני מתחילה קורס אט"ן...

ועדיין יש לי כרגע הרגשה שהכל מתפרק.

אולי זאת באמת רק העייפות.

אן.

זה... ניסיון. זאת טיוטה ראשונה לפרולוג שאני מנסה לכתוב כבר שבועיים, ואני חושבת שאני בסדר עם הרעיון הזה. לגבי הביצוע...

מוקדש למלאכים שלי. הם עוד לא יודעים כמה הם המלאכים שלי... אבל הם ידעו.

אני רק מתפללת שהם יהיו בסדר. שהם יהיו מאושרים ובריאים ושיהיה להם טוב.♥

פרולוג

מערכת היחסים שלי עם האמונה תמיד היתה מסובכת. היא התחילה באמונה ללא עוררין, אמונה שאלוהים קיים והוא קובע הכל ועליה לא ניתן להתווכח. התנ"ך היה הדבר הקדוש ביותר בשבילי, ולפי האמונה שלי כל דבר שהיה כתוב שם קרה בדיוק כפי שהוא מתואר. בכל פעם שמישהו העז להציע שאולי חייזרים ביקרו בכדור הארץ והאנשים הקדמונים חשבו שהם אלים זעמתי. זאת היתה אמונה פשוטה של ילדה קטנה, שרק רצתה להאמין בכוח גדול ממנה.

ככל שגדלתי האמונה שלי באל הלכה ונעלמה. אולי זאת המציאות האפרורית שנחשפתי אליה, ואולי זה הכאב שחוויתי, אבל בין אם זו התשובה ובין אם לא, האמונה שלי באל נעלמה. סדרות המדע הבדיוני שנחשפתי אליהן מאז שהייתי ילדה קטנה החלו להשפיע עליי, והאמונה בכך שיש חייזרים וכל הנובע מכך נראתה לי טבעית.

ובכל זאת, מדי פעם המשכתי להתפלל.

זה היה שינוי קיצוני, מלבן לשחור. קיצוניות היא תכונה שתמיד אפיינה אותי, ולא היה כל שונה בכך במערכת היחסים הזו. להפך, באותם הגילאים זה נראה לי טבעי לחלוטין שלאחר מה שעברתי, אני כבר לא מאמינה.

היום אני יודעת שהחיים לא שחורים ולא לבנים. הם אפורים. ואם לדבר בכנות,  היום אני כבר לא יודעת. אבל אצלי זאת כבר לא שאלה של "האם יש אלוהים או לא?". אני מאמינה שיש מישהו למעלה ששומר עלינו, בין אם הוא ישות חייזרית, אלוהים או כל שם אחר שתרצו לתת לו. אני מאמינה שדברים קרו בכדור הארץ – אם כי על ידי מי או מה באמת קרה, אני לא יודעת. גיליתי שבין אמונה לבין חוסר אמונה יש הרבה אפשרויות.

אבל בדבר אחד אני עדיין מאמינה- בזה שיש מישהו ששומר עלינו. אולי זה גורל, אולי זאת ישות כלשהי. אבל הם שם, משגיחים על כל אחד ואחד מאתנו. ויש לזה סיבה.

כי אם הם לא קיימים, איך יכול להיות שקיבלתי את המלאכים שלי? איך יכול להיות שפגשתי את אותם כמה אנשים מדהימים, ששינו את החיים שלי מקצה לקצה? איך יכול להיות שאותם מלאכים הגיעו אליי, ואכפת להם ממני?