בשבת ביקרתי בהרקדה ושם ראיתי את המורה שלי למתמטיקה מהתיכון. נזכרתי בעברי ה''שחור''. הייתי תלמידה טובה, אבל מתמטיקה תמיד שנאתי ( כזכור למי שעוקב אחרי הבלוג) וכמובן הייתי גרועה בתחום זה.
ביום השואה בכתה י', היה אמור להיות בוחן במתמטיקה. לא רצינו ללמוד, ואמרנו למורה שלא לומדים מתמטיקה ביום כזה. המורה הסכימה אבל טענה שהיא יודעת ללמד מתמטיקה ולא נושאים אחרים. '' אם מישהו מתנדב להעביר את השיעור- בסדר. אם לא - נלמד מתמטיקה''. הייתי כל כך נואשת שמיד התנדבתי להעביר שיעור בנושא השואה.העברתי שיעור שלם לבני כיתתי בלי הכנה מראש, ואפילו כנראה עשיתי זאת היטב.
מאוחר יותר המשכתי והעברתי בבית הספר עוד כמה שיעורים, וגיליתי שזה דבר שאני מאוד אוהבת לעשות. מאוחר יותר בחיי החיסרון הפך ליתרון, גיליתי את תחום ההרצאות ועסקתי בתחום זה. לולא האירוע הזה , אני לא בטוחה שהייתי מגיעה לתחום.
החיסרון הפך ליתרון בחיי גם בהמשך. למשל סיגלתי לעצמי אסטרטגיות למידה שהיוו פיצוי לחסרונות ולקשיי ריכוז. כיום אני מלמדת את בנותי ''איך ללמוד'' .אם הכל היה בא לי בקלות, אני לא חושבת שהייתי מגיעה לכך.
ביום חמישי אשתתף בכנס מטעם מכון אדלר. הכנס נייוט אדלריאני - היעד שמחה. ( כתבתי על הכנס בפוסט קודם.)
אחת הסדנאות בכנס, שעוררה את סקרנותי היא '' נכס החיסרון כמנוף ליתרון''.קראתי את תיאור הסדנא :''' לכל אחד מאיתנו יש את הנחיתות המיוחדת לו. אל תזרקו אותה לפח. אמצו אותה אל לבכם. מצאו את היתרון היחסי שבחיסרון המייחד אתכם משאר בני האדם''..
כשקראתי- התרשמתי ותיאור הסדנה מצא חן בעיני. בשבת, כשראיתי את המורה למתמטיקה נזכרתי כמה אני מחוברת לנושא. אני מאוד מצפה לסדנה הזו.לינק לכנס:
http://www.machon-adler.co.il/kenes2010_scheduls.asp
בבלוג זה
בכל הבלוגים
