אתמול בלילה הקאתי פעמיים, אחריי שהתגלגלתי במיטה, עם כאבי בטן נוראיים.

פשוט נורא.

קמתי עם ענבל באורך מטר בגרון, מרגיש כמו תולעת, או סמוחטה שפשוט אי אפשר להוציא.

פשוט נורא.

פספסתי יום תגבורים במתמטיקה, שבגללו הפסדתי קורס צלילה, עוד פעם.

פשוט נורא.

חזרתי הביתה מהרופא, והרגשתי

פשוט נורא.

הלכתי לישון, וכשקמתי, גיליתי שסבתא שלי מהרצליה, באה לבקר את סבתא שלי שגרה איתנו, והלכה דקות ספורות אחרי שקמתי,

בשלושה שבועות האחרונים, כל פעם שהיא באה לבקר, לא הייתי בבית, והיום, אפילו כשהייתי בבית, פספסתי אותה.

כל החברים שלי כמעט, באילת, וכל השאר, לא יכלו להיפגש איתי גם אם הייתי מרגיש טוב.

אפילו האינטרנט בגד בי, והחליט לא לעבוד, אז עכשיו המחשב יושב איתי בחדר, כי הראוטר מחורבן.

הטלפון שלי, שחשבתי שכבר הסתדר, חוזר לקרוס.

והכי נורא,

סבתא שלי, שגרה איתנו בבית. עושה רושם שאת הצלילות שלה איבדה.

המטפלת שלה הגיעה. מי שהיה רואה אותה לפניי שלושה-ארבעה חודשים לא היה מאמין שזה מה שהוא רואה עכשיו.

אני בקושי מאמין. הכל קורה כל כך מהר.

גם סבא שלי, עדיין צלול, אבל רואים איך המצב של סבתא משפיע עליו.

ואני שומע את השיחות שלו בטלפון.

"כן, היא עשתה פיפי על עצמה, הייתי צריך לקלח אותה בבוקר"

"היא אמרה לי ששום דבר לא עוזר, ושהיא סובלת. היא החליטה לא להילחם במחלה, בעצמה"

.

וצריך להשאיר חיוך על הפנים.

כי העשייה העצמית היא מקודשת.

אף אחד לא יציל אותך, חוץ מעצמך.

למרות שזה מתחיל להרגיש גדול עליי.

ובאמת, אין מספיק צינורות בהם אני יכול להזרים את הרגשות האלה החוצה ממני.[

אני לא יודע, אבל אני חושב שאם היא תמות, זה יהיה יותר קל מלראות אותה ככה.

בין לבין. מאבדת את הצלילות. זה נורא. בנאדם שגידל אותך, לראות אותו מתפרק לך מול העיניים. 

זוהי דרכו של עולם.

אני חושב שהייתי מעדיף למות בפתאומיות מאשר להידרדר בפתאומיות.

לחתוך את השרוך עם סכין חמה, בלי להשאיר קצוות.

או להידרדר לאט לאט, או למות מהר.

כי הסבל שלי עכשיו, אני לא רוצה שהקרובים שלי ירגישו כשזמני יגיע.