ואני מעודד אותו

שהוא יכול להצליח

שהוא רק צריך דרייב.

ופתאום אחריי שבועיים,

הוא מתחיל לזיין לי את המוח מרוב דרייב.

והאחים שלי הקטנים

גם חפרנים. אבל אני לא יכול לומר להם כלום.

ואבא שלי לא מבין למה אני עובר למטה.

יש לי שקט. ואין לי זיונים בשכל.

ועכשיו צצו לי פתאום שלושה ימי תגבורים במתמטיקה על ימי מחנה.

שד"א אין לי מושג מאיפה אני מקריץ עוד יום טיול. די קשרו לנו את הידיים.

שלא לדבר על אין-חניכים כמעט.

ובואו נוסיף על זה את זה שהמחנכת שלי לא נותנת לי להישאר להיתגבר במתמטיקה ופיזיקה על חשבון הגדנ"ע.

"זה לא רשות" היא אומרת.

אני הייתי בגדנ"ע מזרחנים, ואני יודע שזה לא אותו דבר, אבל את השטיקים של משמעת והרצות אני מכיר.

ותאמת? יותר חשוב לי הבגרות שלי בינתיים.

פתאום כל המקלות בעולם נתקעים לי בגלגלים.