עצוב לי על סבתא שלי.

עצוב לי לראות איך תוך חודשיים, היא הידרדרה למצב סיעודי.

היא הייתה פעילה, מתנדבת בגנים, שוחה יומיום, עובדת בגינה...

לא עוד. עכשיו, זה מתחיל לקבל צורה.

היום ראיתי אותה בוכה, כשסבא שלי הלביש לה סווטשירט.

אני גם חושב שהייתי בוכה אם הייתי מגיע למצב שאני לא יכול לדאוג לעצמי.

זה נורא בעיניי. ואאולי זה מוקדם מכדי לחשוב מחשבות כאלו, אבל אני מעדיף למות,

מאשר לחיות סיעודי. פשוט עצוב לי עליה. אני כותב את זה, ולי בא לבכות.

לא חשבתי שיבוא היום שאני אקוה שהיא תמות. אבל זה נראה כל כך נורא.

בחיי לא חשבתי שתהיה לה פיליפינית שתטפל בה.

והכל קורה כל כך מהר.

לא הספקתי למצמץ.

כולה חודשיים.

איך מצב של בנאדם יכול להדרדר.

פשוט עצוב לי.

מה הייתי עושה בלעדיה?

אני לא יודע.

הוא בכל

מקום.

זה משמח

ומייאש

בעת

ובעונה

אחת.

אוך.