הערב - מדורה

מחרת - מדורה אין לי איך להגיע, בקושי יש לי איך לחזור היום

מחרתיים - מדורה

יום שני - דיכאון.

ככה הראש שלי עובד.

ואני לא מצליח לגרור את עצמי ללמוד.

נורא 

לא יודע

לא נמשך אליה רומנטית.

אפילו בקטע הזה ...

לא יודע.

קצת מושך אותי וקצת דוחה אותי.

לא יודע.

ופתאום אני חושב על הכנס הבא.

הוא רק יום, אין לילה.

זה, זה מבאס.

אני מחכה כבר להרפתקאת י"א.

מקווה שהיא תהיה איתי בחולייה.

אבל בעיקר, אני רוצה לקום בבוקר של ה3 ביולי, ולהרגיש שנתתי את הכל.

לא רוצה לכלות את הימים לאט.

לא רוצה.

אולי הגשמתי כבר

את חלום חיי הפשוט.

הגשמתי

אך באופן אחר משציפיתי

ישבתי על כסא הנדנדה בבית

כי הגשם ירד בחוץ

עם אריק ביד אחת

ובירה קרה ביד שניה

והיה לי רגע זעום של אושר.

כל היום לא עשיתי כמעט כלום.

אני חושש ממש שאני הולך לזרוק ככה את השנים שנתתי בראש במתמטיקה

כדי שאני ארד מ-5 יח"ל ביישורת האחרונה.

זה ופיזיקה, שאני פוחד שאני לא אצליח לסגור את זה השנה.

אם אני לא אצליח לשפר את המצב, אני כנראה אגש שנה הבאה, אם בכלל.

ואוליי,

אוליי אני לא באמת בנוי להכניס כל כך הרבה ידע לראש שלי.

אולי אני באמת לא מסוגל לשבת על התחת ולעשות תרגילים במתמטיקה כמו פעם.

בעצם, זה אף פעם לא הלך לי בקלות.

ואני מכלה פה את ימי האחרונים בכתה י"א, ולהתרסק בכל מה שבניתי לעצמי.

הממוצע שלי כרגע עומד על 66. וזה מבאס.

מתלמיד של 90+ נהייתי אחד שמבסוט כשיש לו עובר בפיסיקה (לא קרה פעם אחת השנה).

אולי אני מאלה, שבעוד כמה שנים יסתכלו עליו ויאמרו:

"הוא, הוא יכל להיות מה שהוא רק רצה, והוא זרק הכל לפח".

וזה כל כך קשה, רק הלגרור את עצמך לשולחן ללמוד.

אני לא יודע אם יש לכם מושג בכלל כמה זה קשה לי.

אשב על מרפסת

על כסא נדנדה

עם כובע, וספר טוב.

בעוד עשר שנים

אשב על מרפסת, מרפסת כלשהי

על כסא נדנדה, הכסא של סבא.

אתנדנד לי, חצי בשמש וחצי בצל.

כמו שאני אוהב.

בעוד עשר שנים

אשב עם גיטרה

על כסא נדנדה

ואביט בשדרה

בעוד עשר שנים

אלווה טיולים, 

אריץ דאחקות

עם שאר הבוגרים

בעוד עשר שנים

אגור ברחוב

רחוב קטן עם אנשים קטנים

בעוד עשר שנים

פחות שבור מבפנים

פחות שבור מבפנים.

טירוף, שיגעון זה... לחזור על אותו דבר שוב, ושוב, ושוב, ובכל פעם, לצפות שמשהו אחר יקרה.

זה, זה מטורף. פעם ראשונה שמישהו אמר לי את זה, חשבתי שהוא מפגר או משהו, אז יריתי בו בפנים או משהו.

העניין הוא, שהוא צדק... התחלתי להבחין, בכל מקום שהבטתי, כל מקום שהסתכלתי, כל מקום שהעפתי בו מבט!

אנשים, אנשים טיפשים! עושים את אותו הדבר ומצפים שמשהו ישתנה. אותו הדבר! זה טירוף! אתה לא חושב?

שוב, ושוב ושוב ושוב. וכלום לא משתנה, הם מטורפים! אני אומר לך! וכל פעם הם אומרים" לא לא לא לא לא לא לא! הפעם זה ישתנה".

אתה בכלל מקשיב לי? אתה חושב שאני סתם מזיין לך ת'מוח, הא?

לך תזדיין!, פסדר?

יודע מה? אני אשב להירגע קצת...

העניין הוא כזה,

אני יורה בך, ואתה לא מת

ואני יורה בך שוב, ואתה לא מת

ואני קובר אותך בערמת גופות, ואתה לא מת

ואני מחורר אותך, ואתה לא מת

ואני מטביע אותך, ואתה לא מת

ואני שורף אותך, ואתה לא מת

ואני משסף אותך, ואתה לא מת!

וזה לא שאני פה המשוגע, אוקיי?

אני הולך להירגע חבר, וגם אתה בקרוב, תצוף פה על המים, בשקט...

עכשיו, כשאתה כפות כולך בחבלים, ואני הולך להפיל אותך מהצוק הזה אל הים,

אתה תמות.

האם סיפרתי לך אי פעם מהו שיגעון?..."