אני מתחיל לכתוב, ולא מצליח להמשיך

כותב פסקה, ולא יכול להמשיך.

עוד ניסיון לסגור קטע.

טיילתי עם מנומשת, קופצנית ורעננה

רצנו יחדיו על הגעות הירוקות

כל רגע בטבע הרגיש כמו מתנה

לנעוץ עוד נקודה לא יכול עוד לחכות

חצינו שדות קוצים בריצה ודילוגים

חייכנו זה לזו וידיים מחזיקים

ישבנו קצת בצל, מכל רגע נהנים

השמש ועורה הבהיר מסנוורים את הפנים

בלילה שכבנו יחד, אחד על יד השני

רק חבל שמזג האוויר מנע הנאה קטנה.

הלחות הייתה נוראה, היה זה לילה חמים ודביק.

היה פער בין הרצוי ע"י רגש הלב, למצוי במזג האוויר.

בניתי הרבה על הסופ"ש הזה, והתאכזבתי מעט.

אך תמיד יש אור בקצה המנהרה, ואנחנו עוד ניפגש.

אם עד אז לא הייתי בטוח שזה זה, עכשיו אני חושב אחרת.

מצחיק, ש"ש אחד שאל אותי אם אנחנו זוג, אמרתי לו

"שמע... לא."

פספסתי שוב?

פחות מרגיש ככה.

אתמול בלילה היה רגע אחד שמילא אותי ספקות,

וכנראה בצדק. היא שאלה אותי "מה זה היה עכשיו?"

ומלמלתי משהו, מיהרתי להחליף נושא.

והתחבקנו, וכל היום היינו רק שנינו, מנווטים יחד...

היה פשוט כיף.

עם זה שהתברברנו, שאיבדנו יותר מחצי מעזרי-הניווט של התחרות

שלא היה לנו מספיק אוכל, שלקחנו טרמפ עם אמא שלי לנ.סוף,

היה כיף

אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי אז, אני מתחרט על דבר אחד שלא עשיתי.

מתי לעזאזל?

שאלון 806 היה מגעיל, מגעיל מגעיל מגעיל.

אהבתי.

יצאתי בסוף בהרגשה טובה, עם מגן 80,

הטוסיק שלי מכוסה.

הייתה לי היום מתכונת בלשון, מקווה שגם הלך טוב.

מצמוץ חזק

כזה שמשחרר החוצה דמעה שעמדה בעין זמן רב.

דמעות שהחזקתם, מי יודע כמה זמן, ובהקשר אחר לגמרי.

דמעות דומות לדמעות פיהוק, רק כאלה שיוצאות החוצה.

זה לא בכי, אלו דמעות בודדות.

וזה לא עצב שמתפרץ, אלו רק הדמעות.

את העצב בלעתי.

מחכה ממש למחר, תחרות ניווט ראשונה שלי!

הגיע השלב הזה של השנה-

מצד אחד, זה המאני-טיים.

מצד שני, שבוע הבא אני לומד 3 ימים, ראשון, שלישי, חמישי.

ממש כבר לא מודאג מכלום.

אני בסדר.

צריך לעשות רשימה של הדברים שאני רוצה מעצמי הקיץ.

אני אתחיל כאן:

עבודה=>כסף

כושר

63?

for real?

הרגשתי שהלך לי ממש טוב, כוסאמק.

טוב, מחר בגרות באנגלית, חבל רק שזה בשעה שלוש, שונא את זה.