חזרתי אל הסנסה+ הישן.

ההורים שלי מסתכלים עלי מה-זה עקום, בגלל הראסטות וכל זה...

לפעמים, נדמה לי שצרות לא מפסיקות להגיע.

יום לפני תחילת הלימודים, נדפק לי הטלפון ושלחתי אותו לחבר.

עכשיו מגלה שהפתרון היחיד כרגע, זה להזמין כבל מיוחד של מפתחים, במינימום 8$, כשאני מרושש תחת.

אני מאבד את זה במתמטיקה ופיזיקה, אנגלית וספרות קטנים עלי.

אני צריך שינה, ומחר, אני עובד בראבק. כן, מחר. רק לא היום.

אולי גאלח? אולי

הי, תחילת שנה וכל זה, ובכל זאת

השקר של כל השקרים, "תכלס התגעגעתי לבי"ס".

שקר. כמו "זה לא רקוב, זה דבש", ו"משוך לי באצבע".

כמו "כן אהוד, בטח שזה בטוח, רק נותנים לתוכנה לעבוד והכל עשר!"

ואז אני מוצא את עצמי מחפש בנרות טלפון ומישהו שיתרום לי אמפי.

אז, כן. דפקתי את הטלפון, hopefully שיסתדר עד יום שישי. אחרי זה אני פונה לאיש מקצוע ממש גבר,

שגר ממש קרוב, ומתקן טלפונים כתחביב. אני מקווה שלא יבקש כסף, כי אני די מרושש.

על הבוקר, שעתיים חינוך במקום פיזיקה פעמיים.

אז היה נחמד, ומצחיק לראות את כולם, והתגובות על הראסטות היו חיוביות :)

ואז באה שעת אנגלית, שבה כמעט נרדמתי, ואחריה מתמטיקה, שלוש שעות של 

ניקור במוח "היי אהוד, נכון שכמעט לא נגעת בעבודת קיץ? הנה לך ! *סלאפ* .

טוב מה נהייתי כולי צרות של עשירים? הטלפון היקר שלי נדפק, אני אולי ארד מ-5 יח"ל מתמטיקה מואץ,

ועוד לא התחלתי לדבר על הגיוסים שעושים לסיירות, שאני אפסיד שיעורים בגלל זה. וזה זין ענק.

אוך

כן כן! אני עושה ראסטות, בעצמי :)

בתקווה שכל הראש יהיה גמור עד יום שישי.

יש המון שיעורים עכשיו שאפשר לשבת בהם ולשחק בשיער 0.0

אז, אי אפשר להתעלם מזה שהחופש הגדול של החיים בערך, נגמר הערב.

חוזרים לבית הספר, לשגרה המייאשת. לשוב לפספס את ההסעה, ושוב לגלות אופניים מפונצ'רות ברגע האחרון.

שוב לרצות לפרוש מכל המקצועות. שוב לרצות לפרוש מערבית (במיוחד כי זה יביא אותי בימי שישי לבי"ס).

אוף, כל הדברים שהשארתי מאחור איפושהו בחודש מאי.

אבל הי! יהיו המון דברים שלא היו שנה שעברה, שאני אעבור השנה:

הרפתקאות י"א,

חוג משלי!

גיוסים, הכנת פעולות

עיצוב וגיבוש קבוצה של הייניקים טיפוסיים, לכדי קבוצה מאוחדת!

וואו, יש לנו צוות מדהים בכרמל עמקים... אנשים מדליקים אחד אחד!

וואו, כמה סימני קריאה. יש פה התלהבות, מהולה בעצב.

פעולה ראשונה ב-3 בספטמבר. זה קורם עור וגידים!

שוב סימני קריאה, נהייתי פקאצה.

בהצלחה לי, ולכם!

פשוט טוב לי.

אני נמצא עם אנשים נפלאים, נהנה, מרגיש טוב עם עצמי.

מספר בלוגים שהכרתי, נסגרו מפאת פרטיותם.

אנשים שמכירים אותם מצאו את הבלוג ונכנסו אליו.

ואני, גאה להחזיק בבלוג הזה שנה שלישית, בלי להעביר אותו או לסגור אותו.

היום יצא לי לדבר עם אחד מהחברים שלי לצוות (שיואו איזה כיף זה להגיד צוות :))

ההדרכה, והוא אמר לי "אדמונית מתולתלת, מה?", ואני אומר לו "כן.".

העניין, הוא שאני לא מרגיש צורך להתחבא. אם הייתי צריך להתחבא, הייתי כותב יומן במחברת.

אבל חלק ממהפכת הבלוגינג, זה שאת הדברים הכי אישיים, אתה משתף עם קוראים רבים שלא מכירים אותך בכלל.

או שכן?

לא חשוב.

הנקודה היא, שטוב לי. ממש ממש טוב לי.

וזהו, לפני שאפול.